הפלאפון של ר´ נח שוורצברגנדרוביץ´ שוב מצלצל.

— מי זה יכול להיות עכשיו? — שואל ר´ נח את עצמו — מה? שוב גרשון ציפרשטיין? הרי כבר דיברנו בשעה האחרונה ארבע פעמים. מה הוא שוב רוצה?

— הלו, נחצ´ה, נזכרתי בעוד דבר חשוב שרציתי לשאול אותך — מודיע הגרשון — אולי אתה זוכר כמה עלתה חבילת טיטולים לפני פסח? נראה לי שהמחירים באמת ירדו בצורה דרסטית.

— לא. ממש אין לי שום מושג.

— אהה, חבל. חשבתי שאולי אתה זוכר, טוב מילא. תגיד, מה קורה חוץ מזה? מה אתה מספר? הא? מה קורה? מה מדברים? תספר משהו. אין שום חדשות?

בעיני שוורצברגנדרוביץ זה לא מצא חן. משהו כאן מוזר, אמר לעצמו, ציפרשטיין מעולם לא היה מורח שיחות סלולריות סתם כך.

— תגיד, ציפקה, מה קורה איתך? מה השאלות האלו? הכל בסדר?

— בוודאי — השיב בעליצות — הכל בסדר גמור. פשוט קניתי פלאפון חדש "טאץ´-אוף-פאץ´ דבל-סרוויז קינג-סייז טורבו גורמה" עם אלף וחמש מאות דקות חינם. אני כאן בצרכניה בתור לקופה, עם הפלאפון החדש. חבל לי לעמוד סתם כך בלי לדבר. חבל על הזמן.

— אלף וחמש מאות דקות?! זה המון, לא?

— מה פתאום. אלף וחמש מאות דקות זה כלום. במיוחד למי שיש חברים טובים. הי, רגע. אדוני, מה אתה מזיז? העגלה עם הטיטולים שייכת לי. מה אתה שואל?

— לא שאלתי כלום.

— לא, לא אתה. אני מדבר עם האיש הזה. איפה המדף של הטיטולים?! אני לא יודע, אתה לא רואה שאני עסוק? תגיד נחצ´ה, מה רציתי להגיד לך? טוב, תשמע, בן אדם מוכרח שתהיה לו אפשרות לדבר עם הידידים שלו כמו שצריך. ומה אתך? מה קורה? איך הולך? כלבסדר? אוי ווי, רק זה מה שהיה חסר לי עכשיו. אני רואה שאיזה חצוף אחד הולך לעקוף אותי בתור. נדבר כבר בהזדמנות אחרת. כלטוב.

כעבור שעה, שוב מתחדש הקשר הסלולארי. תגיד — שואל ציפרשטיין — מה קורה? שמעת משהו? מה מדברים? יש איזה נייעס חדש?

— לא יודע.

— לא שמעת כלום על המצב?

— איזה מצב?

— מצב ה... לא משנה. הו, טוב שנזכרתי. תגיד, באיזו שעה סוגרים את ה..נו.. מה שמו? את הה... לא חשוב. אה כן, אני לא זוכר אם שאלתי אותך כבר, תגיד, מה אתה אומר, היית מאמין שיורידו עד כדי כך את מחיר הטיטולים?

— למה אתה שואל?

— סתם, לא משהו מיוחד. פשוט, אני תקוע כאן בבנק בתור לעו"ש עם עוד איזה עשרים אנשים על שלושה פקידים עייפים. אני אומר לך, זה משהו. נורא מה שקורה פה. אנשים פשוט עומדים ומבזבזים את הזמן שלהם בלי לעשות שום דבר. יאוש. אם לא היה לי פלאפון עם אלף וחמש מאות דקות חינם, אני לא הייתי מסוגל לשרוף חצי שעה על המתנה. מה, לא חבל על הזמן? אני שואל אותך, אתה היית מסוגל לעמוד ככה במקום אחד ולשתוק כמו גפילטע פיש? אוי, כבר מאוחר. אני רואה שאני לא אספיק את התור שלי לפני מנחה. להתראות. אני קופץ למנחה. נדבר בהמשך.

לא חולפת חצי שעה, ושוב ציפרשטיין על הקו.

— הלו? מי זה? ציפקה? — שוורצברגנדרוביץ´ בקושי שומע — לא שומעים טוב.

— כן, נכון. אני בכוונה מדבר בשקט, פשוט לא נעים באמצע, אתה מבין. אבל זה ממש דחוף. ברוך הוא וברוך שמו... רגע. אמן. שמעת משהו על המבצע החדש של... אמן. חכה שנייה. מה הולך כאן? אמן. למה לא אומרים תחנון? אמן יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. אה, יש כאן חתן. מה אתה אומר? לא. לא איתך אני מדבר. יש כאן איזה זקן הונגרי שעושה לי סימנים של מה נשתנה. מה? אני לא שומע אותך. לא, לא אתה. אני מדבר איתו. טוב, נדבר אחר כך. הוא עצבני. בהונגריה לא היו להם טלפונים.

ר´ נח כבר בקושי מחזיק מעמד עם השיחות הללו. עד שהוא יגמור את האלף וחמש מאות דקות שלו אני אשתגע לגמרי, אמר בליבו. למחרת, לפני שש בבוקר הוא מתקשר לציפרשטיין ומודיע לו בשמחה: אתה שומע ציפקה? נזכרתי. ארבעים ושמונה.

— מה ארבעים ושמונה?!?!

— הטיטולים. לפני פסח המחיר הכי זול לטיטולים היה ארבעים ושמונה שקל.

— אבל למה אתה מתקשר עכשיו?!?!

— אהה, זה בגלל שאני מחובר למסלול שנותן לי הנחה משמעותית ביותר לכל השיחות שאני עושה לפני שבע בבוקר.

— אבל עכשיו עוד לא שש!!!

— אל תדאג, עד שבע אני אצלצל אליך מסתמא עוד כמה פעמים כדי לדבר על עוד כל מיני דברים מאוד חשובים שאזכר בהם בינתיים. פשוט חבל, לא?