0 תגובות   יום שישי , 15/7/11, 08:20

מעשה הקנאות של פנחס, בהורגו את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, עורר תרעומת רבה בקרב העם, עד שריננו אחרי פנחס כי מעשהו לא נבע מקנאות אמיתית לשם שמים, כי אם בשל שורשו המדייני, בהיותו "בן פוטי", אשר אבי אמו פיטם עגלים לעבודה זרה. עד כדי כך, שנזקק הכתוב לייחסו אחר אהרן הכהן, ללמד את העם כי שורשי המעשה נבעו בשל היותו נכדו של אהרן הרודף שלום ואוהב שלום, ודווקא בשל כך יצא להרוג את זמרי בן סלוא, כדי להציל את העם מהעונש הנורא שהיו צפוי להם.

אין כל ספק, כי לו היה זמרי בן סלוא עוסק במעשי רצח, ופנחס היה קם להורגו במטרה לבלום את המשך ´מסע הרצח´, איש לא היה מחפש את שורשי ייחוסו של פנחס ואת המניעים שהביאו אותו לבלום את המשך מעשי הרצח. אדרבה, כולם פה אחד, היו משבחים ומרוממים אותו על שהציל את העם מידיו של רוצח מתועב. אבל כאשר פגע פנחס באדם שעסק בחטא ואף ביקש להסית ולהדיח את הרבים, חיפש העם את שורשיו, את ייחוסו, את המניעים שהביאו אותו לפגוע באיש כה חשוב משבט בנימין, עד שהעיד עליו הקב"ה עצמו באומרו: "ויכפר על בני ישראל", ודרשו רבותינו (מדרש תנחומא): "וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה? אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן".

הקב"ה מצווה את משה רבינו: "צרור את המדינים והכיתם אותם", וכל כך למה? "כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור". ואמרו חז"ל במדרש: "רבי שמעון אומר: מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא". ואין אלו דברי מליצה חלילה, כי אם קביעה חד-משמעית הבאה להורות לנו כי המחטיא את האדם, מעשהו חמור לאין ערוך מההורגו, לא כ´תיאוריה´ כי אם כהוראה למעשה. אף אם רחוקים אנו בליבנו מתחושה זו, הרי זו האמת האלוקית הנצחית, ולהמחשת הדברים אמר על כך מרן הגרי"ל חסמן זצוק"ל — כפי שמובא בספרו "אור יהל" — דברים ברורים ונחרצים:

"נתבונן עד כמה רחוקים אנו מדעת תורה. ויצוייר, אם נראה רוצח שכל אומנותו היא הרציחה, ללסטם את הבריות ולהרוג נפשות, הולך ומטייל לו חופשי לנפשו בשווקים וברחובות באין מעצור, ולא עוד אלא שמכובד הוא ביותר על יופי אומנותו זו, וגם תלמידים רבים מתאספים אליו להקשיב קולו, האם לא תאחז בנו חלחלה ותיעוב גדול על עולם הפקר כזה? והנה כשאנו רואים מסית ומדיח הולך לנגדנו, שאומנותו היא לכתוב ספרי מינות וכפירה ודברי חשק וכו´, וכן כל דיבוריו ופטפוטיו בשירה ופיוט של הסתה להחטיא בני ישראל להדיחם רח"ל מעל השי"ת, האם נרגיש כי רוצח גדול מתועב ומשחית כרם בית ישראל הולך לנגדנו? ולא נכחד שגם אם ידרוש זה בשלומנו, נשמח עליו כעל כל הון ונשיב לו בספר פנים יפות כראוי לנכבד כמוהו, והתורה צווחת — צרור את המדיינים... כי צוררים הם לכם בנכליהם... ללמדך שקשה המחטיאו יותר מן ההורגו. והרי ברנש זה אומנותו הרציחה בהיקף רחב מאד, כי ההורג נפשות בידיו — כמה יספיק? אבל רוצח זה יושב לו בביתו ומיסב על שולחנו, וכותב לו איזה כתיבה ומדפיסה, ואלפים ורבבות נהרגים ונחנקים על ידו, האם נרגיש כן? ואמנם יש להתריע תמיד על תקלה זו, שאף היודעים בעם אין ידיעתם מתאמת להבנת לבם ורחוקה הרבה מאד מהרגשת הלב והכליות, כי החוש והשכל מנותקים בנו כמעט לגמרי ואין להם חיבור זה לזה, וזהו מקור השקר של אחד בפה ואחד בלב — ותהי האמת נעדרת".

ויש לקביעה זו השלכות הלכתיות לדורי דורות, שהרי חז"ל ממחישים זאת שם במדרש באומרם: "שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה, המצרים ואדומים קדמו בחרב... ושתים בעבירה מואבים ועמונים. על אלה שקדמו בחרב כתיב ´ לא תתעב אדומי´ , ´לא תתעב מצרי´, אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל ´לא יבא עמוני ומואבי... גם דור עשירי עד עולם´".

הבה ונתבונן בדברים, אומר מרן הגרי"ל זצוק"ל: הרי המצרים הרגו את ישראל בידיהם באכזריות נוראה, רוצצו מוחות תינוקות בכתלים, הטביעו בנים בים, רחצו בדמם, והם הרי הוזהרו על שפיכות דמים, שהרי זו אחת משבע מצוות בני נח. לעומתם, עמון ומואב, לא עשו דבר בידיים. כל חטאם היה שגרמו להחטיא את בני ישראל בנכליהם אשר נכלו להם על דבר פעור, ואין הם מוזהרים על איסור של "לפני עוור לא תתן מכשול". ובכל זאת יחס התורה אליהם שונה לחלוטין מיחסה למצרים ולאדומים. על מצרים ואדום נאמר כי בדור השלישי יכולים הם כבר להצטרף אל קהל ד´. כל מעשי הרציחה הנתעבים שלהם, משפיעים רק על שני דורות, ואילו בדור השלישי כבר נטהר דמם מטומאת רציחתם. אולם עמון ומואב שפשעו בנפשם להחטיא את ישראל, הרי הם משוקצים ומתועבים בנפשם ודמם מדור אל דור, וחלאת עוונם פוגמת בהם לדורי דורות, שאף בני בניהם עד סוף כל הדורות נגועים במחלה טמאה וארורה זו, עד שאין להם את האפשרות והיכולת להיטהר ולהפוך לחלק מקהל ד´. ויש בכך מדה כנגד מדה, כי הרי ההורג את האדם אינו פוגע אלא בעולם הזה שלו, היינו — הפגיעה היא זמנית, ועם כל החטא הגדול, הרי יש לו תקנה. לעומתו המחטיא את האדם, פוגע בו גם בעולם הבא, היינו הפגיעה היא נצחית, ללא תקנה, לפיכך גם העונש הוא נצחי, ללא כל תקנה.

ואם נעמיק יותר, כותב הגרי"ל, הרי נראה כי מכל הפושעים והחוטאים המופיעים בתורה, רק על אחד מהם נאמר "לא תחמול ולא תכסה עליו" וזהו המסית והמדיח. כי כל חטאיו של האדם, נובעים מתאוותו, ברצונו להשיג הנאה מדומה, אולם אין הם מעידים כי נפשו מקולקלת ורקובה עד היסוד, אלא שבעת אשר תאוותו תוקפת אותו, אזי היא מכריעה את כל ישותו והוא נכנע לה. לפיכך מייסרים ומענישים אותו, כדי לעורר אותו על מעשיו ולהביא אותו להיטהר עליהם. אולם המסית והמדיח, המגלה שכל רצונו הוא שגם זולתו יחטא וימרוד, ואין לו בזה כל הנאה, אלא שאיבד את כל חושיו הנפשיים, הרי אין לו תקנה אלא ההריגה והאבדון.

לצערנו הרב, איבדנו אף אנו את חוש האבחנה בין ´מחטיא´ ל´הורג´. גם אם כולנו נסתייג ונתרחק מ´עבריין סדרתי´, איש אשר דם נקיים על ידיו, ולא נרצה להימצא בחברתו או בסמוך אליו, הרי לא נעשה מאמצים מעין אלו, כאשר נראה בקרבתנו איזה ´אישיות ציבורית´ שמתוקף תפקידו יש בכוחו להשפיע ברב או במעט על מערכות שונות, שיש להן השפעה חינוכית על צעירים ומבוגרים. בוודאי אם מדובר באיזה ´איש תקשורת´, שאת הגיגיו קוראים, שומעים או צופים רבבות אנשים, ודברי נאצה בפיו נגד תורת ישראל ונושאי דגלה, לא נתרחק מחברתו ולא נסלוד מנוכחותו, אדרבה נשיש ונגיל אם הלה ´יואיל בטובו´ לומר לנו מלה טובה או לחייך לעברנו. שלא לדבר על אותם כלי תקשורת צבעוניים או מלהגים, שם חוגגים כל ראיון או מלה מפיהם של כאלה, כהישג עיתונאי חסר תקדים.

כי אכן שקועים אנו במדמנת החומר, ואין אנו מבחינים כי אנשים אלו ושכמותם, הם המהווים את הסכנה האמיתית לשלומו ובטחונו של העם היהודי. ואף אם אין בכוחנו לפעול נגדם, הרי לכל הפחות נכיר ונדע בעמקי לבנו, כי הסכנה המרחפת על כלל ישראל, אינה מגיעה מאיראן או מסוריה, כי אם מאלו אשר באופן סדרתי עוסקים בהחטאת הרבים והורדתם אל עברי פי-שחת ומלחמה לנו עמם מדור דור.

 

 

 

דרג את התוכן: