♦ ההתפקדויות הכפולות במפלגות, הפכו למכה פוליטית נפוצה. בשבוע שעבר דווח כיצד עמיר פרץ פקד מגזרים רבים לעבודה, והשבוע דווח כיצד עשה זאת מופז בקדימה ♦ בשני המקרים מדובר בין השאר במתפקדים שכונו בתקשורת "חרדים". האם ניתן למנוע את התופעה? האם הכנסת תצליח למנות גוף משפטי משמעותי, שימנע התפקדויות כפולות או התפקדות שאינה אמיתית, רק כדי לבחור מועמד מסוים, ולאחר מכן להיעלם מהמפלגה? ♦ הזלזול בכספי ציבור בא לידי ביטוי בחשבונות הטלפון הגבוהים של 13 ח"כים, ש"שכחו" להפעיל תוכנית מוזלת כאשר יצאו לחו"ל ♦ אלו מתנות הצטברו במחסן הכנסת ומה עושים איתן? ממי למדו הח"כים שיעור בתקשורת אמריקאית? מדוע נסגר הצהובון הבריטי? מה רוצה השמאל הלאומי החדש מבעלי ההון? ומי שכח את מצנע? ♦

טלפון יקר

כיצד תפחו חשבונות הטלפונים של הח"כים לעשרות אלפי שקלים?

הסיפור הבא פורסם השבוע באחד מכלי התקשורת והוא מראה, ולא פעם הראשונה, את הזילזול בכספי ציבור. היה זה כאשר מחלקת החשבות בכנסת, גילתה חריגה תקציבית במימון הוצאות טלפון לחברי הכנסת.

מדובר היה בחריגה משמעותית וגדולה, הרבה יותר מהתכנון המקורי של תקציב קשר הטלפונים של הח"כים. בדיקה גילתה כי 13 ח"כים חרגו מהמכסה המותרת להם, חלקם חרגו בכ-2,500 שקל וחלקם הגיעו לחשבון טלפון של עשרות אלפי שקלים.

החשבון הזה היה נראה מוגזם לחלוטין. גם אם מדברים ללא הפוגה ואפילו אם משאירים את הקו פתוח חודש שלם, לא מגיעים לכאלו סכומים. מהר מאד התברר מה ארע. החריגות בוצעו בעת נסיעות לחו"ל של הח"כים, בין השאר למדינות שם כל דקת שיחה עולה הון.

קיימת כמובן אפשרות להוזיל את השיחות באמצעות הפעלת תוכניות מוזלות של החברות הסלולריות, אולם כאשר הטלפון הוא על חשבון הציבור, לא היה לאותם 13 ח"כים אפילו צל צילה של מחשבה, להתקשר לחברה ולהוזיל את השיחות. "הציבור בחר בנו, שהציבור ישלם"..

המחלקה המשפטית בכנסת מצאה פתרון כיצד למנוע מעשים כאלו בעתיד. הוחלט כי הח"כים ישלמו את החריגות מתקציב "קשר לבוחר" (ולא מכיסם הפרטי חלילה) — שנקרא כיום "תקציב הוצאות משרדיות". במקביל הוזהרו הח"כים להקפיד בעתיד על גובה החשבון החודשי של הטלפונים, ובפעם הבאה כשהם יוצאים לחו"ל להפעיל את תוכנית השיחות המוזלות.

אכן קשים חייו של הח"כ. מעכשיו יאלץ, נעבך, להתקשר לחברות הסלולריות ולהפעיל תוכנית מוזלת, בכל פעם כאשר יצא לחוץ לארץ. מי אמר שקל להם שם בכנסת. יש הרבה מטלות...

גם וגם

כיצד מתמודדים עם ההתפקדויות הכפולות בו זמנית לכמה מפלגות?

מערכת הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה, אינה עוברת אף פעם בצורה חלקה. בכל פרימריז מדברים שם על "מפקדי ארגזים", מתפקדים כפולים, זיופים ותשלומים לא חוקיים.

בין היתר, פורסם לפני מספר שבועות כי עמיר פרץ פקד אלפי מתפקדים חרדים למפלגתו, בעיקר מהעיר נתיבות. שאר המתמודדים לא בוחלים גם הם בשיטות שונות להוסיף עוד ועוד מתפקדים, כל אחד בשיטותיו ובהתאם ליכולתו.

גם בקדימה סוערות הרוחות, לאחר שהשבוע פורסם כי שאול מופז, "פקד אלפי מתפקדים חרדים לקראת הפרימריז מול יו"ר המפלגה לבני". אחד הפוקדים למען מופז צוטט בתקשורת, באומרו כי "לא מדובר בהתעוררות חרדית אידיאולוגית למען המפלגה, אלא בהתפקדות למען המועמד ספציפית". הדבר נעשה בניגוד לתקנון מפלגת קדימה, הקובע כי על מי שמתפקד למפלגה להצהיר, בין היתר, "שהוא מזדהה עם מטרות התנועה".

מעבר לעובדה שמדובר בהליך לא תקין, יש לתהות על כל התופעה בה פוקדים בוחרים חרדים למפלגות חילוניות, הדוגלות בדברים המנוגדים כליל לכל דבר שבקדושה בעניין שבת, גירות וכל הענינים האחרים החשובים לציבור החרדי. כמו כן קיימת תופעה בה פוקדים מגזרים נוספים (בעיקר מהמגזר הערבי), שכלל אינם מצביעים לאותה מפלגה, רק לצורך חיזוקו של מועמד כזה או אחר.

תופעה זו הגיעה לדיון בועדות הכנסת ובקרוב המצב הזה עשוי להשתנות. שתי יוזמות חדשות מבקשות לשים קץ להתפקדויות המשונות הללו, ולהקים מנגנון ממשלתי שיפקח על רישום כל החברים בכל המפלגות בישראל. הצעה אחת כבר עלתה לדיון בוועדת השרים לחקיקה ונדחתה בשבועיים, אך היא עשויה לזכות בתמיכה ממשלתית.

יוזמה נוספת קובעת להעניק לרשם המפלגות סמכויות משמעותיות כדי למנוע התפקדויות כפולות. לצורך כך יוקם במשרד המשפטים גוף קבוע שיהיה אחראי לפקח על המצטרפים למפלגות השונות הרשומות בארץ. הגוף יקבל את פרטי המתפקדים לכל המפלגות ויוכל להצליב מידע ולוודא שאין התפקדויות כפולות, ושהמתפקדים שילמו בעצמם את דמי החבר. רק לאחר מכן יאושרו כחברים באותה מפלגה. בדרך זו ניתן יהיה לשים כאמור קץ לתופעת ההתפקדויות הכפולות, שרק גורמות לנזק ולחילול ש"ש כאשר מדובר במתפקדים חרדים.

חה"כ רגב מהליכוד, המובילה את החקיקה בנושא, מציינת כי המטרה המרכזית היא להפוך את הליכי הבחירות הפנימיות לנקיות יותר, שקופות יותר, ומשקפות בצורה אמיתית את רצון הציבור ובוחרי המפלגה. לדבריה, הצעתה גובשה בשיתוף משפטנים ותשפיע על הרישום למפלגה. "המועמדים שייבחרו ישקפו בצורה מדויקת את רצון הבוחר", אומרת רגב.

טרם ברור האם ראשי המפלגות הגדולות יתמכו בחוק, כיון שהדבר יעקור מהם את הכח לפקוד את מי שהם מעונינים. מצד אחד הם מדברים נגד ההתפקדות הכפולה, אך כאשר מישהו יטול מהם את הפיקוח הפנימי על ההתפקדות, הם עשויים להתנגד. "צריך לשנות את השיטה בהסברה, ולא באמצעות חוקים חדשים", הם מנסים לומר. נו באמת...

עיוות הפרימריז

כיצד הפכה ה"דמוקרטיה" במפלגות לכלי הרסני הפועל בדיוק ההפך

השבוע כבר נכתב ב"על הפרק" נגד שיטת הפרימריז במפלגות הגדולות, ובעד החזרה לוועדה מסדרת. הדברים הובאו בין השאר כציטוט של כותבי מאמרים ופרשנים בעיתונות הכללית, אותם שנוהגים דרך קבע לבוז למפלגות החרדיות על "חוסר הדמוקרטיה" שלהן, בבחירת המועמדים לכנסת.

שיטת הפרימריז הבעיתית, היא שמביאה את אותם כותבים, פרשנים, ואנשי מפלגה, להתגעגע לוועדה המסדרת, שהיתה מתכנסת על פי התיאורים, בחדרים אפופי עשן, עד שהיתה בוחרת את הרשימה לכנסת.

מי שיצא מתוך מפלגת העבודה נגד הפרימריז הוא אחד המתמודדים על ראשות המפלגה, עמרם מצנע. בראיונות לתקשורת אמר, כי שיטת הפרימריז בצורתה הנוכחית, משחיתה את הפוליטיקה ומסכנת את הדמוקרטיה. אין מנוס מלומר שמצנע אכן צודק, לבטח כאשר הדברים אמורים בהקשר של מפלגת העבודה.

השיטה עצמה היא שיטה שנועדה לאפשר לכלל חברי המפלגה לבחור את היושב ראש ואת החברים המועמדים לכהן כח"כים, ולא להשאיר את המלאכה הזו לקבוצה סגורה וקטנה. המעבר לשיטת הפרימריז נועד איפוא לקדם את הדמוקרטיה הפנים מפלגתית. בפועל התרחש לו תהליך הפוך.

במציאות שהתגבשה בארץ, ובעיקר במפלגת העבודה, לא בוחרים החברים את היו"ר, שהרי בעבודה אין "חברים". לתוך הוואקום הזה נשאבים "מתפקדים". מדובר באנשים שאינם חברי מפלגה, אינם חברים בסניפים, ולא שותפים לשום מסגרת של העבודה. המתפקדים הם אנשים שהמועמדים מביאים אותם למפלגה באופן חד פעמי, רק כדי שיצביעו עבורם בפרימריז.

מתפקדים אלו אינם חייבים דבר למפלגת העבודה. הם נדרשים לתשלום חד פעמי, ומרבית הסיכויים שלא יצביעו כלל לעבודה ביום הבחירות. וכך נותר לו תהליך של עיוות. במקום שחברי המפלגה האמיתיים יבחרו בנציגים שלהם לכנסת וביו"ר המפלגה, הם נותנים ל"מתפקדים" להכריע. המצב שנוצר: דווקא אלו שאינם חברים אותנטיים במפלגה, הם שקובעים ובוחרים את ראשיה.

הזוכה הוא מי שמסוגל לפקוד יותר "חמולות" ויותר קבוצות הומוגניות, דוגמת ועדי עובדים, משפחות גדולות וכמובן חרדים. מי שקובע איפוא מי יבחר, הם קבלני הקולות הגדולים, ולא חברי המפלגה.

ההצעה הנבחנת עתה (מלבד ההצעות שנכתבו לעיל), היא זו הקובעת, כי רק מי שהיה חבר מפלגה 12-18 חודשים לפני מועד הפרימריז, ובכל התקופה הזו שילם דמי חבר, רק הוא יוכל לבחור ולהבחר. בדרך זו ניתן יהיה גם לשפר את מה שקורה בתוך סניפי המפלגות, שמרביתם מתעוררים לחיים אחת לארבע-חמש שנים, לפני מערכת בחירות.

מתנות משונות

מחכים לשמאי: מה עושים עם המתנות שהצטברו במחסן הכנסת?

בימים אלו ממש החלה הכנסת במבצע מיוחד: רישום כאלפיים מתנות שנערמו במחסניה. על פי החוק, אסור לשרים ולח"כים לקבל מתנות, ולכן כל מתנה מופקדת במחסני הכנסת, כמו גם מתנות נוספות שניתנו לכנסת על ידי מנהיגי העולם שביקרו במקום.

בין המתנות שקיבלו הח"כים והכנסת עצמה במרוצת השנים: עשרות אגרטלים מהמזרח הרחוק, כלי חרסינה מרהיבים, צלחות פורצלן מעוטרות, גביעים, מטבעות כסף וזהב, עניבות, עטים, חפתים מוזהבים, תמונות, ציורים, ספרים, אלבומים ואפילו בקבוק ויסקי בן מאתיים שנה, שניתן לכנסת ולחבריה כמתנה מיוחדת.

עובדי מחסן הכנסת מוציאים את המתנות, רושמים אותן, ומנסים לאמוד את שווין, אך לא תמיד מצליחים. יש מתנות שאי אפשר לדעת כמה הן שוות, עקב הערך ההיסטורי שלהן, או שמדובר בכלל בחיקוי ולא במשהו מקורי. "הזמנו את חברת השמאים הממשלתית, כדי שתעריך את שווי החפצים, בין היתר כדי שנוכל לבטח אותם כיאות", אומרים עובדי מחסן הכנסת.

כך לדוגמא קיימת במחסן שרשרת זהב עטורה ביהלומים, מתנה שהעניקה אשתו של מלך מרוקו ליושבת ראש האופוזיציה ציפי לבני, בעת שביקרה בחשאי ברבט. לבני מיהרה להפקיד את המתנה במחסן הכנסת, רק כדי שלא להסתבך עם פרשת מתנות משלה (לאחר שנתניהו הסתבך בכזו פרשה בעבר).

אנשי המחסן ראו את השרשרת הנוצצת, אבל התקשו להעריך כמה היא שווה. "יתכן שמדובר בחיקוי, יתכן שזה תכשיט ששווה עשרות אלפי שקלים ואולי אפילו עשרות אלפי דולרים", אמרו העובדים, והם ממתינים עתה להערכת השמאים.

מתנות נוספות שממתינות להערכת השמאים: מיכל מכסף טהור למי ורדים, שנתרם ליו"ר הכנסת על ידי נשיא קפריסין שערך ביקור בכנסת. זוג חטי זהב באורך 170 ס"מ, שנתרמו לכנסת על ידי תורם עשיר ב-76. שווי מתנה זו נאמד בכ-90 אלף שקלים. שטיח פרסי רקום בחוטי זהב, שנתרם על ידי נדבן יהודי מאיראן, שערך ביקור בכנסת ב-77, בתקופת השאה הפרסי, לפני עליית המשטר הנוכחי. שווי השטיח נאמד בכ-140 אלף שקל.

עוד מתנות מוזרות שנמצאו על ידי עובדי הכנסת, והן ממתינות שיאמדו את שווין: שוט מעור, מתנת נציג מסטלינגרד — רוסיה לכנסת לפני עשר שנים, רדיו לבן קטן בצורת פטיפון, שנתרם לכנסת על ידי ממשלת טוויאן, ושמלה יפנית שהוענקה למשלחת מטעם ועדת חוץ וביטחון שביקרה במזרח הרחוק.

כל המתנות הללו שכבו כאבן שאין לה הופכין במחסן הכנסת והן מעלות אבק. איש לא מעז לגעת במתנות הללו, מחשש שהתקשורת תעשה בו שפטים. צריך רק את הח"כ הראשון שיעז להציע מה לעשות במתנות, ואחריו כבר יבואו עוד כמה בעלי עניין, שינסו לרכוש חלק מהמתנות.

מה שברור, שאם ירצו למכור את העט היוקרתית שנמצאת במחסן, יהיה אפשר להשיג בקלות קונה (במחיר יקר). מדובר אמנם בח"כ לשעבר ולא בח"כ מכהן, אבל האיש הזה יהיה מוכן לעשות הכל (אפילו באמצע המשפט שלו), כדי לרכוש את העט..

צל הרים

מאז המלחמה בלבנון נעצרו עשרות לבנונים בחשד לריגול לטובת ישראל

השבוע מלאו חמש שנים למלחמת לבנון השנייה, וניתן לומר כי מאז תום המלחמה, עוסקת העיתונות הלבנונית באינטנסיביות בדיווחים על חשיפות מרגלים וסוכנים (לכאורה) ישראלים. כל דיווח כזה מסוקר בהרחבה רבה עם פירוט מלא, ולעיתים דמיוני לחלוטין.

במדינת ישראל לא מתיחסים לדיווחים הלבנונים, שנועדו להציג תמונה חדשה, לפיה מאז סיום המלחמה, נעצרים עוד ועוד סוכני ריגול ישראלים. הדיווחים מגיעים בעיקרם משני כלי תקשורת בלבנון המקורבים לחיזבאללה "א-ספיר" ו"אל-אחבאר". שניים אלו מצאו להם תחביב קבוע: לספר על מעצר מרגלים כל שבוע...

כלי התקשורת בלבנון מבקשים בדרך זו להראות כי מערך המודיעין הישראלי, שהיה נטוע בלבנון קודם המלחמה, קרס לחלוטין. כמו כן הם באים להראות עד כמה החיזבאללה וממשלת לבנון מצליחים לחשוף את הריגול הישראלי, ללכוד את הסוכנים ולהעמידם לדין.

באם המידע הזה נכון (ואין כל ודאות בכך), הרי שניתן ללמוד על שיטות הפעולה של מערך המודיעין הישראלי, החל מהפעלת סוכני שטח ועד חדירה לרשתות סלולריות ולדואר האלקטרוני של בכירים במדינה.

הנה דוגמא: בתחילת 2009 דווח בלבנון על מעצר חוליית ריגול ישראלית שבראשה עומד גנרל במילואים בצבא לבנון, אדיב אל-עלם, יחד עם אשתו ובנו. האיש היה בעל משרד לייבוא עובדים זרים, שלפי החשד שימש לו כיסוי להמשך פעילותו המודיעינית בלבנון. אשתו הודתה כי הוא גויס לשורות המודיעין הישראלי כבר ב-1982. הדיווח בלבנון היה כי הוא הופעל על ידי יחידה 504 של חיל המודיעין.

כמה חודשים לאחר מכן נתפסו 20 חשודים לבנונים בריגול לטובת מדינת ישראל. העיתונות הלבנונית דווחה כי באותה עת נחשפו שמונה רשתות ריגול. בין העצורים היה סגן ראש העיר סעדנאיל, זיאד אל-חומאסי.

בחיזבאללה טענו כי אחד מתפקידיו היה לעקוב אחרי בכירים בחיזבאללה ובראשם מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה. "רשתות הריגול הישראליות ספגו מכה כואבת, שיהיה קשה להתאושש ממנה", דיווחו בלבנון.

בהמשך בקיץ 2009 נעצרו בלבנון שני קצינים בדרגות המקבילות לדרגת אלוף משנה בצה"ל. אחד מהם, מנסור חנא דיאב, שימש מפקד בית הספר הצבאי לקומנדו. חודש לאחר מכן דווח על מכתב שהעבירה ממשלת לבנון למזכ"ל האו"ם, בו התלוננה על רשתות ריגול ישראליות הפועלות בתחומה.

כראייה הציגה 35 מעצרים של חשודים בריגול לטובת מדינת ישראל מסוף המלחמה ועד 2009. בתלונה נאמר כי "מדינת ישראל מקימה תאי טרור שפועלים בלבנון כדי לבצע פיגועים ומעקבים". וזה עוד לא הכל.

תחנות מימסר

שלב ההוכחה: רק במלחמה הבאה ניתן יהיה לראות האם הריגול קרס

לבנון המשיכה במעצרים של "סוכנים" ישראלים וחשפה כי מרביתם עובדים ועבדו ברשתות תקשורת לבנוניות.

כדי להוכיח זאת פשט המודיעין הלבנוני על משרדי חברת שירותי תקשורת אלקטרוניים, שקיבלו על פי החשד, תמיכה מחברה ישראלית, והחרימו ציוד. בעיתונות הלבנונית נכתב כי במקום נמצאה אנטנה שכוונה לישראל. עוד נכתב כי בדיקת הציוד הוכיחה על קשר של שנים בין חברה ישראלית שסיפקה שירותי תקשורת אלקטרונית ללבנון, כולל לגופים רשמיים במדינה.

פרשה נוספת שהסעירה את לבנון התפוצצה בקול רעש גדול בקיץ אשתקד. במוקד הפרשה עמד המעצר של בכיר בחברת הסלולר הלבנונית "אלפא" שבשליטת הממשלה. מדובר היה בשרבל קאזי, בן 56, שעבד בחברה 14 שנים ובתפקידו האחרון היה אחראי על תחנות הממסר והשידור של הרשת.

החוקרים הלבנונים טענו כי האיש העביר מידע רגיש למפעיליו במודיעין הישראלי. עוד נאמר כי המפעילים סיפקו לו ציוד מתוחכם שאותו התקין ברשתות החברה. חדירה זו לשיחות הטלפון אפשרה למודיעין הישראלי לקבל מידע שוטף על המתרחש בחוגים המדיניים והביטחוניים בלבנון, ולקבל פרטים מזהים על בעלי הטלפונים הסלולריים.

כמה חודשים לאחר מכן, דיווחה התקשורת הלבנונית על תפיסת ציוד אלקטרוני ישראלי שהוטמן בכמה מוקדים במדינה. הצבא הלבנוני צילם את המוקדים הללו והראה את המכשירים שהוטמנו בהרים ובעוד מקומות אסטרטגים. בחיזבאללה מיהרו לנכס לעצמם את התפיסה, וציינו כי הם שוברים שלב אחר שלב את מערך הריגול הישראלי בלבנון, כך שבמלחמה הבאה, לא יהיה למדינת ישראל שום מידע על הנעשה בתוכם.

לחיזבאללה יש מה לחשוש. במלחמת לבנון השנייה היה לצבא הישראלי מידע מדויק על הנעשה בלבנון, והדבר התבטא בהפצצות מדויקות של משגרים. רק נסראללה עצמו ממשיך להתחבא, אף שלדעת רבים, המודיעין הישראלי יודע בדיוק היכן הוא.

כך או כך, גל המעצרים והתפיסות נמשך, ואף שבמדינת ישראל לא מתיחסים רשמית לכל הדיווחים המגיעים מלבנון, ההערכה היא שהשיפור הניכר שמפגינות יחידות המודיעין בצבא לבנון, נובע בעיקרו מהציוד האמריקאי שהן מקבלות. בנוסף הקים החיזבאללה מערך מיוחד למלחמה בסוכנים ופועל כל העת בשיתוף פעולה עם צבא לבנון לחשיפת סוכנים ישראלים. זו המטרה העיקרית של החיזבאללה, ומהסיבה הזו העיתונות הלבנונית עושה כל מאמץ לנפח כל סיפור שנדמה לה כריגול למימדי ענק.

האם באמת מערך הריגול הישראלי בלבנון קרס? האם באמת נתפסו סוכנים לבנונים שהופעלו בידי מדינת ישראל? האם הדיווחים מלבנון אמיתיים? זאת ניתן יהיה לדעת, רק בעת פקודה, במלחמת לבנון השלישית...

מנכ"ל המדינה

מיהו עוזי לוי, המועמד המוביל לתפקיד מנכ"ל משרד ראה"מ

בלשכת ראה"מ נרשמו לאחרונה חילוקי דיעות בין יועצי ומקורבי ראה"מ, סביב השאלה מי צריך להחליף את המנכ"ל המתפטר, איל גבאי.

היו שאמרו כי המינוי צריך להיות פוליטי, כפי שבזמנו היה אביגדור ליברמן, בקדנציה הראשונה של נתניהו. מנגד היו שאמרו כי המינוי צריך להיות מקצועי, בדיוק כמו המנכ"ל המתפטר איל גבאי, שעסק בנושאי כלכלה ומינהל ותו לא. המינוי המסתמן מראה כי נתניהו שמע לעיצה למנות אדם מקצועי ולא פוליטי.

המועמד לתפקיד המנכ"ל הוא עוזי לוי, לשעבר ראש אגף התקציבים במשרד האוצר. לפני כשבועיים נפגש לוי עם נתניהו במעון ראה"מ, ולא בלשכה עצמה, כדי להסתיר את מועמדותו במטרה למנוע הדלפה מוקדמת לתקשורת.

לוי עצמו החל את הקרירה המקצועית שלו באגף התקציבים באוצר בסוף שנות ה-80. בתפקידו האחרון שימש כסגן ראש האגף האחראי על תקציב הביטחון. היה זה כאשר נתניהו כיהן כראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו. ללוי יש ניסיון עבודה עם שרי האוצר לשעבר, יעקב נאמן, מאיר שטרית ועוד לפני זה עם שר האוצר מטעם העבודה — אברהם שוחט.

לפני 11 שנים עזב לוי את אגף האוצר ועבר למגזר העיסקי-בנקאי ולאחר מכן בתחום הנדל"ן. שמו הוזכר מעת לעת כמי שמועמד לחזור לאגף האוצר, והפעם לתפקיד בכיר יותר — ראש אגף התקציבים. המינוי לא יצא לפועל, ועתה נשואות פניו כאמור, לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

כאשר ליברמן כיהן בתפקיד המנכ"ל בקדנציה הראשונה של נתניהו, ומאוחר יותר כאשר שמעון שבס החזיק באותו תפקיד בקדנציה של יצחק רבין, היתה עוצמה רבה למנכ"ל משרד ראש הממשלה. היו שהצמידו להם אז את התואר — המנכ"ל של המדינה.

האם עוזי לוי הולך לשחזר את התפקיד של ליברמן ולהיות מנכ"ל רב עוצמה, או שיסתפק להיות ה"גבאי" של נתניהו?

סודן לא כאן

מדוע אין להשוות בין העצמאות הסודנית לעצמאות הפלשתינית?

הכרזת עצמאותה של דרום סודן, הפכה כמו כל דבר לכלי ניגוח בין השמאל לימין. בעוד השמאל טוען, כי הנה הנה הוכח, שאי אפשר למנוע הכרזת עצמאות של מדינה, ולכן יש להסיק מסקנות לגבי ספטמבר הקרוב, ולהפסיק את הניסיון של הממשלה לעצור את המדינה הפלשתינית, טענו שרי הימין, כי הוכח בצורה ברורה, שניתן להגיע להכרזת עצמאות, רק באמצעות משא ומתן ולא באופן חד צדדי, כפי שמתכננים הפלשתינים.

האם דרום סודן היא כאן? והאם יש בכלל מקום להשוות בין הסודנים לפלשתינים ולמדינת ישראל? יש הטוענים כי מדובר בהשוואה מופרכת לחלוטין. אי אפשר לקחת את המילה "שלום", ו-"סכסוך" ולגזור גזירה שווה כאן ושם. ההבדלים הם כבדי משקל עד שאין מקום להשוואה.

כך לדוגמא צפיפות האוכלוסין בסודן, היא 16 בני אדם לקילומטר רבוע, בעוד בישראל חולקים 330 בני אדם ק"מ רבוע אחד. ובמילים אחרות בסודן יש הרבה מאד שטח לחלוקה, להרבה פחות אנשים, ואילו כאן זה הפוך לחלוטין.

נתון נוסף: במלחמת האזרחים בדרום סודן, נהרגו 2.5 מיליון בני אדם, בעוד בסכסוך הישראלי-פלשתיני נהרגו 7,000 בני אדם בעשור האחרון, מחיר כואב וקשה, אבל לא במספרים של דרום סודן.

אין גם כל השוואה בין מה שעושה מדינת ישראל ב"שטחים", אפילו לדעת השמאל הקיצוני שמכנה את פעולות הצבא כ"כיבוש", לבין מה שעשתה ממשלת סודן, שאחראית להשמדה המונית של תושבים והגלייה של מיליונים. מדובר בסכסוך שונה, באיזור אחר ובתנאים אחרים.

מי שיכול להעיד על כך, הוא השליח האמריקאי ג´ורג´ מיטשל, שהודיע לא מכבר על התפטרותו. מיטשל הגיע לאיזור עתיר כבוד ומנופח מחשיבות עצמית, לאחר שהצליח לפתור את הסכסוך בצפון אירלנד. בארה"ב אמרו כי מי שהצליח לפתור את הסכסוך האירי, יצליח לפתור גם את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. אלא שלאחר שנתיים הבין מיטשל, כי מדובר בסכסוך שונה לחלוטין, והרבה יותר מורכב. משהבין זאת, פרש חזרה לביתו.

צפון אירלנד אינה מדינת ישראל, כפי שסודן אינה פלשתין. כל מי שמנסה להשוות מוזמן להתקשר למיטשל. סביר להניח שיענה בטריקת טלפון. השליח האמריקאי יצא מכאן מרוגז ושמוט כתפיים. כל איזכור של האיזור, עושה לו רק רע...

המדינה הבאה

מי תהיה המדינה ה-194 בעולם: טיבט, פלשתין או סהרה המערבית?

הכותרות הגדולות בתחילת השבוע בישרו על "המדינה ה-193 בעולם" — דרום סודן החדשה. יש להניח כי מעמדה של דרום סודן, כמדינה החדשה ביותר, לא ישאר לאורך זמן. על הפרק עוד ישויות עצמאיות, שמחכות לאישור הכרזה על מדינה עצמאית, ואין מדובר רק על ההכרזה הצפויה בספטמבר של הפלשתינים.

כלי התקשורת ליקטו השבוע את המועמדות המרכזיות הבאות שיהפכו להיות המדינה ה-194 בעולם. חלקם קרובות מאד למטרה וחלקן יכולות להמשיך ולחלום. נתניהו לבטח מאחל לאבו מאזן להמשיך ולחלום. אולם הפלשתינים נחשבים לקרובים ביותר לזכות בתואר — המדינה ה-194.

למי ששכח ראוי להזכיר, כי הפלשתינים הכריזו על מדינה עצמאית כבר ב-1988 ואפילו זכו להכרה מצד כמה מדינות ובהן ברית המועצות. אולם בפועל הם קיבלו מעמד של משקיפים באו"ם רק כאשר קמה הרשות הפלשתינית לאחר הסכמי אוסלו ב—1993. מאז מנסים הפלשתינים להכריז על עצמאות, כפי שניסו כבר ב-1999, אך ללא הצלחה. אין כל שינוי במעמדם הבינלאומי.

בשנה האחרונה השתנו הדברים, ועל רקע הקיפאון במשא ומתן המדיני, צברה יוזמתו של אבו מאזן להכריז על מדינה פלשתינית בספטמבר, תאוצה רבה. שורה ארוכה של מדינות באמריקה הלטינית כבר הכירו במדינה פלשתינית, וזה רק מעודד את אבו מאזן לבקש מהעצרת הכללית של האו"ם להכיר בהם כמדינה עצמאית.

לפי שעה הפלשתינים לא מתכוונים לחזור בהם, למרות התנגדותו של הנשיא אובמה. ההערכה היא שצפוי רוב לבקשתם, כיון שבעצרת הכללית יש רוב קבוע למדינות העולם השלישי ולמדינות הערביות והאיסלאמיות. בירושלים מנסים לגבש 30 "מדינות איכות" שיתנגדו למהלך. ובכל מקרה, כדי להפוך לחברה של ממש באו"ם, יהיה על הפלשתינים לקבל אישור ממועצת הביטחון, שם יש לארה"ב זכות וטו.

ישות נוספת שקרובה לתואר המדינה ה—194 היא קוסובו. מדובר במדינה קטנה שבבלקן שקיימת בפועל כבר שלוש שני וחצי, וזכתה להכרה מצד מדינות רבות בעולם כולל ארה"ב. אולם התנגדות סרבית ורוסית מונעת לפי שעה הכרה מלאה בה ואת קבלתה כחברה באו"ם.

גם טיוואן בעמדת המתנה. שמה הרשמי הוא "הרפובליקה הסינית", אולם היא מעולם לא הכריזה על עצמאותה, עקב הסכסוך עם "הרפובליקה העממית של סין". מאז שמדינות העולם הכירו בשלטון הקומוניסטי בסין, טיוואן אינה חברה באו"ם וסין לא תאפשר לה לקבל עצמאות.

הישות הבאה היא כורדיסטן, המשתרעת על פני חלקים מארבע מדינות — עיראק, איראן, סוריה וטורקיה. הכורדים נאבקים למען הקמת מדינה עצמאית, ללא הועיל. עוד ישויות שהוזכרו השבוע: סהרה המערבית בצפון-מערב אפריקה, פלנדריה וולוניה, ישות בתוך בלגיה, לוב החדשה בלי קדאפי, ומי שהכי קרובה: טיבט. סוגיית עצמאותה של טיבט מהווה מכשול קשה לסין ביחסים המדיניים שלה עם העולם המערבי, ובעיקר עם ארצות-הברית.

המירוץ למדינה ה-194 נמשך. טיבט והפלשתינים הכי קרובות.

גשר צר

מדוע ביקשה השופטת לעשות תור מיוחד לשופטים בנמל התעופה?

ההצעה שהעלתה יו"ר נציגות השופטים, השופטת ורדה אלשיך, בועדה הכספים בכנסת, היתה תמוהה לחלוטין, עד שהיו שכינו אותה הזויה ומופרכת. וכך אמרה: "יש לבחון לאפשר לשופטים, מסלול מעבר מהיר בשדה התעופה דרך טרקלין השלום".

וכדי להסביר את הצעתה, ניפקה אלשיך (בקול רועד) סיפור אישי. "עמדתי בתור בשדה התעופה ופגשתי לפתע אדם ששפטתי אותו. הוא התחיל לדבר איתי ולא ידעתי איפה לשים את הפנים שלי, יש לאפשר לנו לעבור בדרך אחרת דרך VIP או טרקלין"...

עכשיו הכל ברור. השופטת מבקשת בשמם של השופטים, שלא להפגש עם האנשים אותם שפטו לכלא בשום מקום ובשום שלב. מבחינתם, הקשר עם הנאשם נגמר מיד בסוף המשפט, כאשר לוקחים אותו במעלית לתוך בית המעצר למטה ומשם לבית הסוהר. לא יתכן איפוא לדעת אותה שופטת, שהנאשם לפתע יחזור לעולם, לאחר שישתחרר, ויעמוד איתה, באותו תור בנמל התעופה.

הבקשה של אלשיך לא באה על חלל ריק. כל מי שמכיר את מסדרונות בתי המשפט מודע לכלל הברזל של הפרדת השופטים מהנאשמים ומכל אחד. השופטים מתהלכים ומתנהלים במעליות וגשרים משלהם, ואילו האסירים והעצורים עולים לבית המשפט ולאולם במעליות צרות ומחניקות, שם הם פוגשים את השופטים לזמן קצר בלבד, שומעים את גזר הדין, והופס חזרה למעלית. כאן נגמר המפגש בין השופט לנאשם. מכאן ואילך כל אחד לדרכו.

מעטים השופטים שמתענינים מה עולה בגורלו של אדם אותו הם שפטו. אלשיך שרגילה איפוא להפרדה מוחלטת בבתי המשפט, נדהמה לגלות שההפרדה הזו אינה קיימת מחוץ לכתלי בתי המשפט.

עו"ד אביגדור פלדמן, מהמפורסמים בקרב המשפטנים בארץ, כתב מאמר אירוני הלועג לדרישת השופטת. פלדמן תוהה מדוע השופטת תגביל את החלוקה רק בשדה התעופה? מה עם מחילות מיוחדות בקניונים עבור האסירים לשעבר, ולמה לא לבנות לשופטים מערכת מנהרות בכבישי הארץ, שיובילו הישר אל המקלט האטומי של שרי הממשלה?

ויש לעו"ד פלדמן עוד הערה מחכימה. לדעתו, דוקא אם תתקבל ההצעה של אלשיך, ויתנו לשופטים להיות באולם נפרד בשדה התעופה, בטרקלין המפואר, יש סיכוי שבדיוק שם הם יפגשו את הנאשמים בתיקי ממון, פשיטות רגל וכדו´...

למאמר שלו קרוא פלדמן בשם: "צר אולמה כעולם נמלה". כל מילה נוספת מיותרת.

האמת של בק

מפי אומרו: "התקשורת השתנתה, והפוליטיקה כפי שהכרנו נעלמה"

אורח מעניין הגיע השבוע לוועדת הקליטה של הכנסת. זאת כדי לתדרך את הח"כים כיצד להלחם בדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. מדובר בשדרן אמריקאי פופולארי ברשת "פוקס", גלן בק, שהוזמן על ידי יו"ר הוועדה דני דנון.

כבר לפני כחודש נפגש דנון עם בק ושוחח עימו על מצבה של מדינת ישראל בנושא ההסברה בעולם ובארה"ב בפרט. דנון הזמין את בק לביקור בכנסת כדי להעניק לח"כים את הכלים להתמודד עם התעמולה האנטי-ישראלית. ואכן בק הסביר לח"כים כיצד מגייסים את המדינות הידידותיות ואת דעת הקהל בארה"ב לטובת מדינת ישראל.

הדיון הרשמי בוועדה עסק בנושא: כיצד לרתום את ידידי מדינת ישראל בעולם למאבק בדה-לגיטימציה הנעשית למדינת ישראל. בק לא הסתיר את ביקורתו על התקשורת בכללותה, ותקף בין השאר גם את התקשורת בארצו. לדבריו, "התקשורת בארה"ב מסתירה מהישראלים את האמת, שמיליונים בעולם אוהבים אתכם".

בהמשך פרס השדרן האמריקאי את משנתו התקשורתית. "התקשורת השתנתה, והפוליטיקה כפי שהכרנו אותה נעלמה. המסר החדש הוא: תגידו את האמת. אנשים בכל העולם רוצים לשמוע את האמת, ובסתר ליבם הם יודעים אותה ומחכים שיגידו להם אותה", אמר.

"הייתי אמריקאי רגיל עד הפיגוע במגדלי התאומים, האמנתי למה שהתקשורת האמריקאית אמרה על מדינת ישראל. אבל אז הלכתי לעשות שיעורי בית. התקשורת האמריקאית חיה בכל-כך הרבה סטריאוטיפים כלפיכם, ואני אומר לכם: אל תשחקו את המשחק של התקשורת. אל תחשבו שאם תביאו להם עובדות, מסמכים, תמונות ווידאו, אז אנשי התקשורת במערב ישנו את דעתם על מדינת ישראל. אתם לא לבד, יש מיליונים שאתם לא רואים, ושהתקשורת לא רוצה לספר את סיפורם, שאוהבים אתכם מאד. לכו ישר אל הציבור דרך הרשתות החברתיות".

בדבריו הדגיש כי אסור להדגיש את היותו של העם היהודי קורבן, אלא את יכולת התקווה והשינוי, וכן את הסיפור הישראלי בהקשר של העם היהודי. "אנשים בעולם מעריכים חרות, אתם לקחתם מדבר שממה ועשיתם אותו לגן פורח, לקחתם עם-מפוזר וקיבצתם אותו אל מולדתו. והמסר הוא כי אדם יכול לשנות את עצמו. זהו מסר של תקווה", טען בק.

סגן השר לפיתוח הנגב והגליל איוב קרא (הליכוד) אמר לבק: "שנינו לא-יהודים אך שנינו רואים את הצורך להצביע על הצדק שהוא נמצא עם העם היהודי. שני אחיי נהרגו במלחמות מדינת ישראל ואני מוכן להקריב את ילדי, אבל את הצביעות של העולם צריך להפסיק, כי מעולם לא הייתה לפלשתינים כאן מדינה".

עינת וילף (עצמאות) הוסיפה כי "אחרי שהערבים נכשלו בזירות הצבאיות והכלכליות הם העבירו את המאבק לזירות התקשורתיות והאקדמיות, במטרה למנוע את זכותו של העם היהודי למדינה".

"תרבות הסקופים"

מה הביא בסופו של דבר לסגירתו המוחלטת של העיתון הבריטי?

לא בכל יום נסגר עיתון, לבטח לא כזה שפעל יותר ממאה וחמישים שנה. השבוע זה קרה בבריטניה. הצהובון הבריטי ´ניוז אוף דה וורלד´ הודיע על סגירתו הסופית (כתבה נפרדת בגיליון זה).

מומחים בריטים ניסו לנתח את הדברים שהביאו לסגירת העיתון, וציינו כי "תרבות הסקופים שהנחיל העיתון, היא שהרגה אותו" (כל קשר לעיתונות חרדית אחרת, על דעת הקורא בלבד...).

פרופ´ משה מאור, איש האוניברסיטה העברית ומומחה לפוליטיקה הבריטית, קובע כי סגירת העיתון נחשבת לנושא דרמטי עבור הבריטים. לדבריו, קיימת בעיה בדמוקרטיה הבריטית, המתבטאת בקרבה הרבה בין הכתבים לפוליטיקאים. קירבה זו יוצרת מעין "מועדון חברים משותף", שיש בו נורמות בלתי כתובות, את מי תוקפים, איך ומדוע.

במסגרת זאת, מקבלים העיתונאים חשיפה לחומרים סודיים ביותר, בתמורה להבטחה שהדיווח שלהם יהיה בהתאם לכללים המקובלים. הכלל הזה נשמר היטב על ידי כלי התקשורת, אך במקרה הנוכחי, זה התפוצץ והביא לסגירת העיתון.

לדבריו של מאור, סגירת העיתון נגרמה משום שהיה בפרשה מרכיב ערכי מוסרי בתרבות הבריטית. "היו כאן חדירה לטלפונים, האזנות לטלפונים של נפגעי טרור ונפגעי המלחמה בעיראק ואף לצוות בית המלוכה. לא היו כאן רק האזנות. בחלק מתאי הטלפון המזכירה הייתה מלאה, ואנשי העיתון רוקנו אותה כדי שניתן יהיה להכניס עוד הודעות. זהו כשל מוסרי שנעשה באחריותו של מרדוק (נשיא העיתון)", אמר.

לדבריו של מאור, התרבות של הריצה אחר הסקופים, הביאה לתחרות בלתי מתקבלת על הדעת בעיתונים הבריטים ובכל העולם. "חיי נציגי הציבור היו חשופים לחלוטין. זה לא חדש, אבל נוצר מצב שבו קיים צורך ציבורי לחשוף את תהליכי קבלת ההחלטות של מוסדות המדינה. "זה בסופו של דבר הביא לסגירת העיתון. התקרבות שלו עצמו".

לפרופסור מאור יש לקחים. הוא סבור כי מדובר בתמרור אזהרה לתקשורת כולה, כדי שהיא תפנים את מגבלותיה ואת הצורך להרחיק בין עיתונאים לפוליטיקאים. "אני מאמין שדברים ישתנו. הוצב תמרור אדום מול דברים בלתי מוסריים לחלוטין. מעכשיו יהיו דברים שעליהן יתנוסס דגל שחור".

העיתון הבריטי היה הראשון שנסגר. מי יבוא אחריו? מתי גם במדינת ישראל יבינו שתרבות הסקופים הורגת בסופו של דבר את העיתון עצמו?

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

דם חדש — יש מי שסופר את רשימת העוזבים את לשכת ראש הממשלה אחד לאחד. מדובר במקום עבודה לחוץ ביותר, ומכאן רשימת העוזבים הגדולה. רק בשנה האחרונה פרשו ממנה ניר חפץ — ששימש כראש מטה ההסברה, היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד, היועץ הפוליטי שלום שלמה, ואיל גבאי — מנכ"ל המשרד. השבוע פורסם כי גם ראש המטה הנוכחי, גידי שמרלינג, שהחליף את חפץ, בדרך החוצה, לאחר שהוצע לו להיות דובר עיריית ת"א — מקום עבודה הרבה פחות לחוץ. בלשכת ראה"מ הכחישו כי שמרלינג מגשש דרכו החוצה, וכן הכחישו את הדיווח כי הם כבר מחפשים מישהו אחר תחתיו. הכתב שדיווח על כך, אמר כי "דם רע זורם בלשכה, ומכאן התחלופה הגדולה". לאחר מכן ניסה למתן את הדברים, ואמר כי בעצם "דם חדש זורם כל הזמן בלשכה, ולכן נעשים כל העת סבבי תפקידים". תלוי איך מסתכלים...

הון שלטון — בשמאל הלאומי עושים כל מאמץ לזכות באהדה תקשורתית. פרישתו של ברק מהעבודה וההתעוררות שם, גזלו מהם את תשומת הלב, ומעתה אין כל ודאות שהתנועה החדשה תתרומם פוליטית. מה עושים בכל זאת לזכות בתשומת לב? השבוע פתח עו"ד אלדד יניב, מראשי תנועת השמאל הלאומי, אתר אלקטרוני חדש שבו הוא תוקף את קשרי ההון והשלטון ובייחוד את הטייקונים המובילים במשק הישראלי. בדגש העיקרי הוא הקשר שבין אנשי העסקים הבכירים של ישראל עם הפוליטיקאים הבכירים ביותר. מה לא עושים בשביל קצת אהדה, במיוחד שהסקרים לא מחמיאים.

ינוחם בירוחם — יו"ר הוועדה הממונה לשעבר של ירוחם, עמרם מצנע, מתמודד בימים אלו על ראשות העבודה, ונושא בכרטיסו הפוליטי את העובדה כי עבר לשרת בנגב לטובת תושבי ירוחם. אנשיו מציינים את הצלחתו המיוחדת בירוחם ואת עבודתו שהביאה לשגשוג חסר תקדים במקום. מיד כאשר הודיע כי יתמודד על ראשות העבודה, היה צפוי איפוא כי תושבי ירוחם יזכרו אותו, יפגינו לו נאמנות, ויבואו להתפקד עבורו כדי לסייע לו בבחירות. בפועל מצנע נשכח מהר מאד. מרבית התושבים לא התפקדו לעבודה מסיבות אישיות או אידיאולוגיות. רק 200 התפקדו לעבודה, ומהם רק 40 לטובת מצנע. יריביו הח"כים פרץ ויחימוביץ זכו ליותר קולות מתפקדים ממנו. מצנע יכול להתנחם בכך, שהוא הצליח לגבור רק על הרצוג, במספר קולות המתפקדים עבורו. "כל הארבעים הם מתפקדים כשרים לגמרי, לא כפולים ולא ארגזים", ניסה מצנע לנחם את עצמו.. ב-40 מתפקדים (כשרים) ינוחם בירוחם..