אומרים שהזמן מרפא הכל אומרים. שהזמן עושה את שלו והכל עובר עם הזמן.

זמן" - כל כך קל לקחת 3 אותיות ולשייך עולם ומלואו לפיתרון האולטמטיבי, לתרופת הפלא של תוחלת החיים שלנו, בני האדם, בזמן עתיד.

אבל מה עם "הזמן" עכשיו? בזמן הווה שהכל טרי כואב רגיש מדמם
פצע פתוח בנשמה, בהוויה. איך זה שפתאום הזמן אינו התרופה המיוחלת.

איך מתמודדים בכל יום עם אובדן / פרידה / סיום יחסים / ניתוק ריגשי?

את הצד הפיזי אני לא מציין הרבה יותר קל להיתמודד בצד הפיזי הגשמי.

כשאתה "מאבד" משהו/מישהו, לא משנה כמה רצית או חשבת שאתה גיבור
חזק או נטול רגשות, אז אתה מבין כמה אתה לא.

לא משנה הידיעה שיש מין הצדק בכך שה"אשמה" היא הדדית. להיתגבר על כל זאת זה דבר שאף לא תהיה מוכן. לא, לא משנה כמה ניסיון חיים יש אף פעם אתה לא מוכן להיתמודד עם זה.

אומרים שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור, שאת הטעויות יש ללמוד.

לפעמים, רק לפעמים, משאלה בליבי עולה כמו ילד קטן. הייתי רוצה להיות "סופרמן" ולחזור לאחור
ולמנוע את הטעויות והמצבים הרעים בטרם היתרחשותם.

סיי זה מוקדש ל....