כותרות TheMarker >
    ';

    lean on me

    ראיתי פעם סרט שנקרא lean on me. הסרט היה מקומם למדי, אך את הכותרת אני לוקחת איתי לכל מקום.
    הבלוג הזה הוא מעין ראי לנפש. קופסת תכשיטים שניתן להניח בתוכה מחשבות ורגשות המבקשים להם דרך החוצה, מחפשים אפשרות למצוא להם פה וצורה, ואינם יודעים איזו עין תשזוף אותם, ומתי, ואי מי, יגיב להם אם בכלל. הכתיבה מקלה מאד, מסייעת להרגיש ומסייעת לחשוב. הידיעה שאי מי עשוי לראות את הדברים יש בה מן ההצצה למקום אסור, מן המשחק בין הראוי והלא ראוי הדרים בכפיפה אחת. . .

    0

    סיוע לזולת

    2 תגובות   יום חמישי, 22/11/07, 13:30

     

    צטט: קרינושנוש 2007-11-22 13:14:41

    עולם חדש וטוב אני אתן לך?

    כבר יומיים שהמחשבה לא יוצאת לי מהראש.

    אני נאבקת בה והיא מסרבת להרפות. 

     

    אני מנסה לחשוב ממתי המילה "עזרה" הפכה להיות מיותרת.

    מדוע זה לא מובן מאליו?

    מדוע כולם חיים בבועה אטומה וחושבים רק על עצמם?

    ממתי הפכנו להיות כאלה אגואיסטים? 

    מי חינך אותנו לדאוג רק לעצמנו?

    מי לימד אותנו שאם נשאר בבועה הפרטית שלנו, זה יהיה לטובתנו? 

     

     

    אני מנסה להבין וקשה לי.

    אני יודעת שאני לא יכולה להכליל, כי יש אנשים רבים שכן עוזרים.

    תורמים לעמותות, מתנדבים בבתי חולים,

    עושים סדר בארונות ותורמים בגדים.

    יש כ"כ הרבה איך ואיפה לעזור.

     

     

    ובכל זאת, קורה לי לא פעם שאני נתקלת בכזו התנגדות.

    התנגדות ממש מרחיקה. 

     

     

    אני יודעת שלכולנו יש בעיות.

    כולנו עסוקים בחיים של עצמנו.

    חושבים איך להתפרנס.

    טרודים בחיי היומיום, בילדים, במשכנתא, בבריאות שלנו. 

    לא תמיד יש לנו זמן לחשוב בכלל על אחרים.

    למה שיהיה לנו בכלל? 

     

     

    "אני צריך לדאוג קודם לעצמי", אמר לי מישהו לא מזמן.

    וזה נכון.

    אנחנו תמיד צריכים לשים את החיים שלנו בעדיפות. 

     

    זה עדיין לא אומר שלא נוכל למצוא את השעה הזו בשבוע.

    שעה אחת.

    במקום לצפות בתכנית בטלוויזיה.

    במקום לרבוץ מול המחשב. 

    שעה בשבוע.

     

     

    לכם זה נשמע מעט.

    לאחרים זו מתנה משמיים. 

     

     

    תמיד אמרתי שאני רוצה לחיות בעולם טוב יותר.

    עולם של אנשים שמקבלים את האחר.

    עולם של אנשים שחיים בשלוות נפש עם שכנם.

    עולם של אנשים שלא מפחדים לחייך, לתת יד כשצריך,לסייע לאדם נזקק. 

     

     

    לא צריך להיות בעלי ממון.

    לא צריך להיות איש מקצוע. 

     

    צריך רק לרצות.

    ועזרה לא כרוכה במאמץ.

    עזרה באה מהלב.  

     

    אני אולי מהאנשים הבודדים שבאמת מאמינים

    שאפשר לשנות את העולם.

    להפוך אותו לנעים יותר.

    אני מאלה שמנסים להשפיע.

     

    מאלה שעזרה תמיד תהיה שליחות עבורם. 

     

    לפעמים אני חושבת שזה הייעוד שלי בחיים.

    לפעמים אני חושבת שזה הייעוד של כל אחד. 

    החיים יכולים להיראות אחרת.

    אם רק נרצה. 

     

     

    והאפשרויות הן בלתי מוגבלות:

     

    לעזור לקשיש לעבור את הכביש,

    לעשות סדר בארון ולתרום בגדים שלא לובשים במקום לזרוק לפח,

    להתנדב במוסד כלשהו,

    לחלק סופגניות בחנוכה במחלקות בבתי חולים,

    לעזור לאישה להרים את השקיות שנפלו לה ברחוב,

    לשים מים ומזון לחתולי הרחוב,

    לתרום קוסמטיקה שלא משתמשים בה לנשים חולות,

    רהיטים וכלי מטבח למשפחות נזקקות,

    לחייך לאדם זר ברחוב,

    לתרום דם,

    לחתום על כרטיס אדי,

    להתנדב בקהילה,

    לעשות קורס עזרה ראשונה או החייאה.

     

     

    עזרת למישהו, עזרת גם לעצמך.     

    תהיה בנאדם.

    תפוצץ את הבועה ובוא. 

     

    ראשית, לא כולם כל כך "רעים". אנשים רבים מקדישים מי יותר ומי פחות להתנדבות.

    שנית, יותר משיש כאן בעיה של התנדבות , יש כאן בעיה של סולידאריות חברתית. אנשים לא מרגישים שאלה שזקוקים, אלה שחסר להם, הם חלק מן החברה, הם חלק מן הקהילה שלהם. אנחנו רואים את זה באלף ואחת דרכים, לא רק בהתנדבויות. גם המדיניות של הממשלה גורסת שהיכן שצריך עזרה - אנחנו לא כל כך קיימים.

    במערכת החינוך יש ניסיון  לחנך להתנדבות. לתת לתלמידים לחוות את חווית ההתנדבות לאורך שנה שלמה (בכתה י') ומי שרוצה/מעוניין / יכול  ממשיך את זה גם הלאה. יש אפילו רעיון להכניס את נושא ההתנדבות לתעודת הבגרות, כחובה שמקבלים עליה ציון, בתקווה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

    אני יכולה לומר רק דבר אחד, שמי שעוזר, שמשתתף בעשייה הזאת , יותר משהו מרגיש שנתן, הוא מרגיש שקיבל. אני ואישי מתנדבים בלתת בריאות, לתת היא אגודת על החולשת על הרבה אגודות אחרות, ולתת בריאות נותנת פעם בחודש המחאה של 100 שקל לזקנים שחיים מקצבת ביטוח לאומי ללא הכנסה אחרת, ומוציאים מעל 200 שקל לחודש על תרופות. אנחנו באים, יושבים, משוחחים, מתעניינים, נותנים כתף חמה להשען עליה, וקשה לי להקיף במילים עד כמה זה נעים לנו המפגש הזה, עד כמה זה תורם לנו לעצמנו.

    אגב לאחרונה את עצמך יזמת חלוקה של דובונים למחלקות ילדים בבתי חולים, התנדבתי לסייע, ומאז לא שמעתי ולא כלום.

    ונשוב להתחלה - בכל חברה יש כאלה שנותנים, ויש כאלה שלוקחים. יש כאלה המתייחסים רק לעצמם ולקרובים להם, ויש כאלה שטווח הראייה וההתייחסות שלהם גדול הרבה יותר.

    אין טעם לעמוד, להציץ מן החלון, ולצעוק הצילו.

    המילה עזרה לא פשטה רגל ולא הפכה למיותרת.

    אני מניחה שהגורם המניע לכתיבה היתה תגובה תקפנית ומכוערת של מישהו שניסית לשדל אותו להתנדב לתרומה. אבל אל תוותרי.

    צריך פשוט בכל דרך המוכרת לך, לנסות לגייס אנשים להתנדבות, חד פעמית או רב פעמית, לא להתייאש ובוודאי לא לוותר..

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/11/07 12:52:

      מעניין אותי מהן הקטגוריות הנוספות שאת מציעה...

      אלה שאוכלים ואלה שלא

      אלה שנשואים ואלה שלא

      אלה שמחייכים ואלה שלא

      אלה שעשירים ואלה שלא

      מה עוד?

      אגב אני סבורה שניתן לעבור מקטגוריה לקטגוריה בלי קושי....

        24/11/07 15:17:

      שלום שרה! כמה נעים להפגש בעולם הוירטואלי :-)

      אותי לימד אבא שלי מזמן, שיש שני סוגים של אנשים בעולם - אלה שעושים, ואלה שמתלוננים. תמיד כשאני מספרת על החלוקה הזו, מתקנים אותי, ומוסיפים לי עוד קטגוריות, ואני מסכימה שיש הרבה דרכים לקטלג. אבל החלוקה הזו, היא בעיני מאוד נכונה וקולעת, במיוחד בתרומה והתנדבות. הרי יש כל כך הרבה דרכים לעשות, כל אחד יכול. אז אני עם אבא שלי - ואני מוצאת שבכל תחום (גם בעבודה, גם ביחסים בין בני אדם) יש את אלה שעושים ואת אלה שמתלוננים.  

      ארכיון

      פרופיל

      ש.ר.ה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין