אמרו לו שזה שהוא חולש על בריכת דגי זהב ובבוקר מפזר להם לחם וסופר כיצד הזמן נגמר, עדיין לא אומר שהקרקע שלו. היה עליו להבין זאת לבד.
גם אם שפכו אותו ממשאית, בין קוצים, בראשית שנות החמישים על שרידי כפר ערבי נטוש, גם שהמים היו מציפים לו בכל שנה את הצריפון במשך שלושים שנה, זה לא הופך את הדלפון לבעל קרקע.
יש פקידים יש ממשלה, חברות משכנות, לפני חמישים שנה עבדו קשה ועשו את המלאכה נאמנה, בספירת קירות מתפוררים, תעדו כמה הותירו הנמלטים וכמה צריפונים הם בנו מתרומות של יהודים אמידים.
אין בעלות למשתכנים, שישלמו עכשיו גרוש עלות השכירות, ואלוהים גדול. הכי חשוב שהנחשים לא יחזרו ויזחלו לבתים הסמוכים. מורי זכריה יחיאל יזהה אותם וירוצץ להם את הראש במקוש כך קיוו , בגלל שהוא פטריוט.
כל הפקידים היו תמימי דעים בכך שמורי זכריה הוא האיש הנחוץ בזה הזמן ובדיוק הראוי ומתאים למקום. גם הסבירו למורי זכריה יחיאל ליתר ביטחון שהכל כתוב בתורה, יש לרוצץ לנחשים את הראשים ושירבה מעשים טובים ויראה מצוות ויגדל בנים. וכך אחר שדרשו באוזניו את הכללים הנחוצים, נעלמו למשך חמישים שנה הפקידים המאחלים, ממורי יחיאל זכריה.
מורי זכריה האכיל שלושים שנה את הדגים. את הבריכה הזין ממים מנוקזים. לא היה לו עניין עם מקורות וצינורות ושעונים. בין לבין עקב אחר נחשים שלא יזחלו חזרה מהשטחים הסמוכים או שמא ירצו לאכול לו את הדגים המוזהבים.
מורי זכריה היה נאמן לדברי הפקידים, עד שבלי שירגיש בנו סביבו בניינים גבוהים והעיר התקרבה לדגים.
גם הפקידים הרגישו לפתע שמורי זכריה לא שילם שכירות לעמידר או לחלמיש במשך שלושים שנה, את הגרוש וחצי הנחוץ זה המעניק זכות שכירות.
מורי זכריה לא שלשל לקופה הציבורית אפילו גרוש, שישמור עליו ויעניק לו כראוי את הזכות הבלתי מעורערת להתהלך כמנהגו על הקרקע ויאכיל דגים מוזהבים וישמור מפני נחשים.
לכשנזכרו הפקידים, מורי זכריה יחיאל היה כבר קשיש. מסביבו אחדים מהילדים בנו כמה צריפונים, בין ההצפה לשיטפון ולעיר שהתקרבה וצפתה עליהם מתוך הבניינים הגבוהים כיצד מורי זכריה הקשיש מאכיל דגים בעוד הבריכה והדגים תופסים קרקע יקרה שעליה אפשר לבנות בניינים מוזהבים.
למזלו הרע של מורי זכריה הקשיש גילו בין הסעיפים העירוניים שהברכה מלפני חמישים שנה גם היא נבנתה בהיעדר אישורי בנייה וגם הדגים לפיכך מוגדרים פולשים ובכלל יש לברר באיזה זכות מורי זכריה מנקז מים שהיו אמורים להיות מחולחלים למי התהומות המלוחים... ללא רשות, ללא רשיון ואין בידיו זכיון.
מורי זכריה הקשיש החל להידרש לאולמות השופטים לתת הסברים.
מורי זכריה סיפר על נחשים של שנות החמישים, על הפקידים שנתנו לו רשיונות בעל פה מתוקף שהפריח עזובות.
השופטים היו משועשעים כשהסביר להם מורי זכריה יחיאל שרוב הפקידים מכבר מתים ואין לו ממש עדים על השטח התפוס.
האדריכלים המהנדסים והקבלנים בעזרת עו"ד העירוני הסבירו לשופט שעל פי החוק יש בכוחו למחוק כל פולש ומורי זכריה יחיאל אם הוא לא עב"ם המתחזה לאדם, לבטח פולש, בפרט שכך העבריינים נוהגים ופולשים, עם כאלה גורמים לא ניתן לבנות ערים, שמורי זכריה וכמה צריפונים תקועים באמצע העיניינים, הם לא מבינים כיצד דבר כזה קרה.
יש ללמוד מארה"ב כיצד מטפלים בפולשים החולשים על התפתחות עיר,ובפרט מה יש כאן בכלל להכביר מילים, החוק ברור ומורי זכריה יחיה חלש וקשיש ותמהוני המספר על בריכה ודגים ונחשים משנות החמישים וברור שאיש אינו מקיש במקוש על ראש נחשים.
אפשר ליישר כיום את השטח בדחפור ולהבריח נחשים יש דרכים קונסטרוקטיביות אופרטיביות לטפל בקונסטרוקציות רעועות ועזובות.
מורי יחיה הקשיש והבריכות שלו עומדים כמו עצם בגרון נגד הזמן והטרקטורון והדחפור.
העתיד שייך לאדריכלים לקבלנים , לא אמורים לספור את מורי זכריה הקשיש וגם ראשי הערים הבונים לגבהים לא יתכן ימתינו בגלל תימהוני. הם היו מוכנים לרכוש בעבורו אקווריום בתמורה לפינוי אבל האיש מתעקש לא לזוז.
הם הציעו לו אחד כזה ושלחו לו אותו עד פתח הצריף כזה יפה בגודל אגרטל עם שני דגי זהב אבל מורי יחיאל לא לקח את השי ולא השיב תודה והגרוע ביותר אינו מסכים לעזוב את הבריכה והדגים הסבירו לשופט בליוי תרשמים גרפים ועדים.
אחר דיונים מאלפים ניתן פסק הדין. מדברי השופט: "שוכנעתי כי בפני עומד תימהוני, פולש מסיג גבול, גם שהוצע לו בנדיבות ראויה להערכה ולציטוט אקווריון חלופי האיש מסרב להתפנות. לא אצא ידי חובה אם לא אזכיר ואדגיש שהאיש אינו זכאי כמובן לפיצוי ולו של אקווריום. הפיצוי הוצע בניגוד למשורת הדין, דבר המצביע על רגישות ורוחב לב של העושים במלאכת איכלוס ושמירת אדמות הלאום".
כך פסק השופט וחתם את פסק הדין בעט.
סוף דבר
בעתון זכה מותו לפרסום וידיעה אומנם קצרה אבל מכובדת בישרה: "קשיש קפא למוות על ספסל ברחוב האצ"ל בתל אביב".
פרויקט בנייה מודרני ומפואר נוצק, יסודותיו נחפרו לעומק, החל להתרומם בקומותיו לגובה, במקום פעם הייתה בריכת דגים וצריפון של מורי זכריה התמהוני. |
תגובות (36)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עצוב,כואב ומתסכל,,,,,
כרישי הנדל"ן נוגסים בכל ...
וכלום לא יכול להישמר מהדריסה האגרסיבית הכוחנית..
ועוד אדם נזרק והוחש מותו...)-:
*
סיפור עצוב. לא יחיד מסוגו.
על עוצמתה ודורסנותה ואדישותה (בשל חוסר אנושיותה) של הבירוקרטיה כבר כתבו ואמרו כל כך הרבה.
אמנם הפקידים הם בני אדם. אך ידיהם כבולות בכללים וחוקים ועובדות והוכחות ומסמכים.
ואילו מורך זכריה היה איש תם וישר ותמים וללא ידע וכלים כיצד מתמודדים ומגייסים אנשי משפט (למשל הסנגוריה הציבורית).
ובעיקר אם אינו חלק מגוף בעל השפעה וכוח (למשל כוח פוליטי)
ובכלל למה שמי שנעשה לו עוול (או חש שנעשה לו עוול) יסכים להסתפק בדירה קטנה חלופית, ו/או באקווריום?
ובעניין זה למשל יש כמה שאלות תלויות ופרטים חשובים להשלמת התמונה:
לאן גורש המורה זכריה? לרחוב?
או שמא העדיף הוא להיות חסר בית, אולי לאות מחאה, אחרי שבית המשפט פסק את דברו?
מה הפתרון הראוי של בית המשפט: אולי מין הדין היה שיישאר על אדמתו וביתו, נניח עד שימות מזקנה, ורק אז לבנות?
האקווריום מתואר מחד כממשי, תחליף לברכת דגים ומאידך עוברת תחושה שהוא מטפורה לבית. מכאן - האם באמת התנהל בביהמ"ש סיפור אבסורדי כזה, של מתן אקווריום דגים במקום הברכה?
כתוב היטב ומרגש.
אדם יקר,
חוקי המדינה מול חוקי הלב,
פעימות הלב נחלשות מול שרירי החוק.
סיפור עצוב
עצוב וכואב.
לזכרו של מורי זכריה ז"ל.
לזכרו של מורי זכריה ז"ל.
-
-
כוכב* לשבת.
תודה על הביקור והתגובה.
http://cafe.themarker.com/image/2268893/
.
הבירוקרטיה טובה לבירוקרטים.
אבל אלו, לו הייתה זו לרעתם, היו יודעים למצוא בה פירצה.
תודה על מקאמה (סוגה האהובה עלי ביותר!) הכתובה בחן ובכישרון.
שבת שלום,
ג'ודי.
תודה על תשומת ה