לפני שבועיים אמא שלי הכריזה כי היא רוצה ללכת ל"תדר". הדרישה הזו איננה מאורע נדיר שכן אמי אוהבת לצאת בהצהרות דרמטיות מדי כמה חודשים. "ילדים, עוברים לארצות הברית", "בגיל 70 אני חוזרת לעשן", "להיות דו מיני זה הכי מעניין...קצת מזה וקצת מזה". בנוסף, הוריי ידועים בחיבתם למקומות בילוי, התלונה העיקרית שלהם אודות TLV היא שבניגוד לשטוקהולם, אין כאן ברים עבור אנשים בגילם. הסברתי לאימא שאם היא הייתה גרושה בת 40 היו לה מאות מקומות בילוי, החל מהננוצ'קה ועד לפינגווין, העיר הזו היא גן עדן לגרושות שרוצות לחוש שוב את טעם הנערים. אלא שהיא התעקשה לעבור מירושלים בגיל 60 (ועוד עם בעל!) ולכן איננה מוצאת את מקומה.
האמת שמובן לי הרצון לראות את ה"תדר", בר תל אביבי הממוקם מאחורי בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, משום שלא מדובר בעוד מקום בילוי, אלא בחוויה סוציולוגית, שכן זהו המעוז של ההיפסטרים התל אביבים. ראוי לציין כי למשפחת מנור כולה יש פאסינאציה עם תופעת ההיפסטרים. אחי הבכור, אורן, שזה עתה עבר לשיקאגו, מדרג את בתי הקפה והמסעדות ב"עיר הרוחות" לפי כמות ההיפסטרים בכל רגע נתון. "אתה רואה! אמרתי לך שזה מקום מעולה! יש כאן לפחות חמישה היפסטרים... ובטח חברים שלהם בדרך". אפילו אבי, שנלחם ב"אנרכיסטים אנטישמיים" שעושים דרכם אל עבר ישראל באוויר, בים ויבשה מוצא זמן להתעניין בתופעה החברתית העכשווית.
כפי שנהוג במשפחה שלנו, לפני הגעת המבוגרים יוצא צוות חלוץ כדי לבחון את מקום הבילוי הנדון. לפיכך, התקשרתי לגלי, נשמתי התאומה מזה ארבע שנים, וביקשתי ממנה לחבור אלי לסיור המקדים והיא מיד נעתרה לבקשתי. כך, ביום שלישי בערב, בעוד מטוסי האנרכיסטים מחממים מנועים באירופה והחרדים מפגינים מחוץ לבית המשפט העליון בירושלים, עשיתי את דרכי אל עבר ה"תדר".
הביקור במוסד זה עורר בי לא מעט חרדה, לא רק משום שאני אדם נוירוטי (לדרום אמריקה אני מסרב לנסוע כי ישתילו עלי סמים, באפריקה אדבק באיידס רק מהכניסה לחדר המלון ובכפר סבא אהפך לזומבי), אלא משום שלא ידעתי מה ללבוש. יש אנשים שלא מייחסים ללבוש חשיבות רבה, אולי משום שהם מרגישים נוח בבגדיהם בכל סביבה. אני אינני כזה. ייתכן שזה נובע מן הילדות בלונדון, עת הסתובבתי בין לורדים בריטים במכנסיים אפורים מחויטים ועניבה. אולי זה גם הביטוי של הטראומה אותה עברתי כשהגעתי לארוחת ערב בביתו של יונתן פסס לבוש בחולצה מכופתרת, כאשר קוד הלבוש המשפחתי היה "מקסימום טרנינג".
מה גם שכסוציולוג, מטרתי הייתה להתערות בקרב אוכלוסיית המחקר ולא סתם להביט בה מן הצד. תהיתי אם יש "מגדיר היפסטרים" כמו שיש "מגדיר צמחים" או "מגדיר ציפורים"? (....גובהו של ההיפסטר העירוני המקומי הוא כמטר וחצי וצבעו מוקה... בעונת האביב ניתן לראותו מחזר אחר בנות מינו מחוץ לחנויות וינטג' ....). הסתפקתי ב"טיים אאוט תל אביב" ואחרי קריאה מהירה פרשתי על המיטה את הפריטים הבאים: מכנסיים קצרים בצבא חאקי, טי שירט כחולה "שנראית משומשת" למרות שהיא חדשה, מוקסינים חומים (urban outfitters) ומשקפיים אינטליגנטיים שיקיים שגיסתי קנתה לי עם מסגרת חומה עבה.
כך יצאתי אל הדרך.
כמובן שעד שהגעתי ל"תדר" כבר הייתי חצי מת - המוקסינים החדשים מעור גרמו לי לכאלה פצעים שצלעתי, חולצתי הייתה ספוגת זיעה והמשקפיים החדשים גרמו לי לסחרחורות, כך שאפילו לא יכולתי ללכת בקו ישר. בקיצור, ממש fiasco. למזלי, גלי וסיון חיכו לי כבר ישובות על המדרכה, כך שלא הייתי צריך לבייש את עצמי ולחפש אותן בין כל ההיפסטרים שהיו שם בשיא הדרם. התיישבתי לצידן על המדרכה (זהו, כך מסתבר, מקום מושבו של ההיפסטר המצוי), והזמנתי לי לימונדה. (הערה: אינני יכול יותר לשתות אלכוהול ולכן עברתי לשתייה מוגזת. אך אם אני שותה שתייה מוגזת אחרי תשע בערב אני לא נרדם ולכן עברתי לסודה. אבל אם אני שותה יותר מדי סודה נהיית לי צרבת. לפיכך, אני שותה לימונדה, אך רק כוס אחת כי יותר מזה עושה לי כאב ראש. אגב אם אני אוכל שווארמה יש לי מיגרנה ליומיים ודגים מטוגנים משביתים אותי לשבוע. לא, לא קל להיות אילן מנור).
לאחר מספר דקות בהן התרשמתי מן הקהל, הגיע נציג היפסטרי לדבר איתנו. ההתרגשות שאחזה בי הייתה אדירה, זה הזכיר לי את הימים בהם היינו נוסעים ברכב בספארי ופתאום קוף היה מתיישב על האוטו. הנה סוף סוף ההזדמנות לדבר עם ה"ילידים". נציג התנועה שבא לעברנו היה לבוש חולצה שחורה (או שהחולצה הייתה "חדשה שנראית משומשת" או שהייתה זו "חולצה משומשת שנראית חדשה", אך בכל מקרה היא הייתה מרהיבה), מכנסיים קצרים שחורים מגוהצים היטב ונעלי ספורט אלגנטיות בצבע שחור (לקח לפעם הבאה: ללכת לאמא לפני שהולכים ל"תדר", כדי שתגהץ את המכנסיים או להכניס הביתה פיליפינית - כך יהיה מי שיגהץ, יכין לי תה עם נענע נגד הצרבת ויוציא אותי פעם ביום לפארק). אך כל זאת היה כאין וכאפס לעומת התספורת שלו, שהייתה מעין בלורית ענקית שהלכה מן המצח אחורה. בהמשך השיחה הסתבר כי היליד הוא שעשה בעצמו את הפריזורה בעזרת "פאן" (לקח לפעם הבאה: ללכת לספר של אמא, דודו בירושלים, לפני שהולכים ל"תדר", או ללכת לכל מספרה אחרת חוץ ממספרת תלתל ברחוב קינג ג'ורג', שבכניסה אליה יושבת רומניה זקנה עם אודם על השיניים ושיעול של ליחה).
נדמה היה כי בניגוד אליי, גלי כבר פגשה בעבר את ה"ילידים" ההיפסטרים ואף דיברה את שפתם. מיד היא זרקה מילים כמו ה"זינגר", ה"בלוק" ושמות כגון "שלומי זידן". הסקתי כי מדובר בשמות של אתרים, אליהם נודדים ההיפסטרים בשעות הלילה או בעונות שונות של השנה. בנוסף, ייתכן והשם "שלומי זידן" הוא מעין סיסמה או מילת מפתח בשפת הילידים. לאחר דברי הברכה ההיפסטר הביט לעברי ומיד השפלתי מבט, שכן לא הייתי בטוח אם מותר ליצור קשר עין עם אחד מבני השבט. אלא שכמו פולניה טובה, גלי נתנה לי מרפק שמשמעותו "נו! ספר משהו!".
- "הייתי במסיבת סגירה בבלוק!" צעקתי וניסיתי לאותת כי אינני רוצה להזיק להיפסטר ושאינני איזה קולוניאליסט אלים שבא לכלוא אותו.
לאחר שהוא סקר אותי בעיניו הוא נעשה נינוח בקרבתי והחל לספר לנו אודות המקום -
"סתם....המקום מגעיל.... לא מבין מה אנשים עושים פה....שנה שעברה היה סבבה". אבוי! שוב פספסתי את ההזדמנות לבלות בקרבתם של ההיפסטרים. הם כה תזזיתיים ומהירים שעד שאני מגיע למקומם הם כבר עברו הלאה.
"מילא אם אתה בא ביום...ביום זה עוד סבבה.... אבל בערב?!"
"לא טוב בערב?" שאלתי
".....אני אפילו לא נכנס פנימה, זה כל כך עלוב" הוא ענה.
"אז ביום כדאי לבוא"? שאלתי
"כן...אבל זה סתם....היום בצהריים היה נחמד אבל זה כבר לא יקרה שוב....". אם רק הייתי מגיע כמה שעות קודם לכן! למה אלוהים! למה חיי כה קשים! מאז כיתה ח' בה המורה לתנ"ך שושנה קראה לי שמן, לא נתת לי יום אחד של חסד!
"אז איפה כולם עכשיו?"
"וואלה לא יודע....בטח ב... stereotype או משהו", כלומר יש עוד תקווה, "סתם עוד מקום עלוב", שיט!
"אז מה אני אוכל לעשות אם אני רוצה לפגוש היפסטרים?", שאלתי נואש.
"וואלה אחי....סע לברלין".
 |