"חזרנו" רשום לי בצג ההודעה מתחת לשמה של דניאלה.

לא שזה לא היה צפוי באיזשהו אופן, ולא שאני לא שמחה בשבילה אם זה מה שהיא רוצה, אבל אני לא יודעת עוד כמה פעמים אני עוד יכולה לעבור את זה. כולנו יודעות שפרידה של חברה טובה מחבר שלה משנה לנו את אורח החיים לפרק זמן לא ידוע אך מוערך כבין שבוע לחצי שנה במקרים קיצוניים. אצל גברים זה קצת פחות נפוץ העניין הזה, אבל אצלנו זה ברור. לטפל בחברה פרודה טרייה זאת עבודה במשרה מלאה.

זה מתחיל בהתייצבות ראשונית עם הבכי הראשון של הפרידה עם קופסת גלידה או דבר מתיקה משמין אחר, ממשיך בכוננות ספיגה במהלך כל הימים שאחרי, וממשיך בהוצאה לבילויים או להעברת זמן וגרימת הרגשה שהרווקות בעצם לא כל כך נוראית, ושהכל יהיה בסדר.

זאת המחויבות שלי כחברה שיודעת שעכשיו חברה טובה שלה הולכת לעבור שבעת מדורי גיהנום עקב פרידה מקשר של 3 שנים. 

ואת כל הנ"ל אני עושה באהבה ומסירות, כיאה לחברה טובה ואוהבת. גם הן עשו ויעשו אותו דבר בשבילי.

בשבועיים האחרונים המקרה המדובר היה של חברת ילדות טובה שלי, דניאלה. דניאלה ואני חברות טובות מאוד עוד מימי היסודי, ואין סיכוי שלא אתייצב לצידה ברגע משבר שכזה. אבל עם כל כמה שהיה לי קשה לראות אותה עצובה ולדעת שעכשיו הולכת לעבור עליה תקופה קשה, משהו בפרידה הזאת גרם לי לחוש הקלה. תמיד היה לי פחד לגבי הקשר הזה, כי תמיד ידעתי שכמה שהוא עושה לה טוב, הוא גם עושה לה הרבה רע. היא כבר 3 שנים מספרת לי איך היא עושה כל כך הרבה דברים בקשר הזה שהיא לא רוצה לעשות או לא הייתה עושה בחיים אם לא הייתה בו.

כמו רוב החברות הילדות שלי מהרצליה, דניאלה הגיעה מבית חילוני. 

לפני שהכירה את אורן, הפעם האחרונה שהיא ראתה ספר תנ"ך הייתה בבגרות, שגם אותה היא סיימה עם 56 רק בגלל שאיזה מישהו שם במשרד החינוך החליט להעביר אותה בחסד.

כיאה להרצליינית טובה, דניאלה היא בחורה של ים. ים ביום שבת בבוקר. מיום ראשון היא כבר סופרת את הדקות עד שיגיע הסופשבוע בו תוכל להיכנס לאוטו, להדליק סיגריה ולנסוע לים.

אורן לעומתה, הגיע מבית דתי בהתנחלות. לא מסורתי, לא כיפה סרוגה, דתי.

דתי מהתנחלות, שומר שבת, מניח תפילין והולך לשיעורי תורה מדי שבוע.

רצה האל (או הגורל, תלוי איך מסתכלים על זה) והשניים הכירו בחוף קסום בתאילנד הרחוקה והתאהבו.

כמו בכל מערכת יחסים, בהתחלה הכל היה מושלם ויפה, והפערים לא הורגשו וטושטשו מרוב ההתאהבות.

אבל לאט לאט, הם התחילו להיות מורגשים ועוד איך. 

דניאלה החילונית מלידה מצאה את עצמה שומרת שבת, לובשת ג'ינס ארוך וחולצה ארוכה (עד המרפק לפחות) ב-40 מעלות חום בקיץ, תרה אחרי מסעדות כשרות ברחבי הרצליה פיתוח ביום הולדת של אמה, ומוותרת על הים שלה ביום שבת בבוקר, וישנה מבודדת מחבר שלה מרחק של קיר בכל סופשבוע שישנו בבית הוריו, ושומעת שהיא תצטרך לשמור נידה אם יתחתנו. כל אלו אולי נשמעים לאוזן הדתית או אפילו המסורתית כדברים יחסית קטנים, אבל אם עושים אותם בלי שום אמונה או רצון לעשות אותם, זה הופך להיות סיוט. כל דבר קטן שהיה כל כך רגיל אצלה, הפך להיות לא חוקי ולא אפשרי.

אורן מצידו מצא את עצמו מתפשר לא מעט. הוא עושה אצלה שבתות בדירה, כאשר ברקע דולקות טלוויזיה וסיגריות. הוא רואה אותה מעשנת בשבת כשהוא לא יכול. הוא שומע את הלחץ מצד הוריו לחתונה. באותה יום הולדת של אמא של דניאלה, כאשר לא נמצאה מסעדה מתאימה, הוא נאלץ לאכול במסעדה שאמנם לא מגישה חזיר ופירות ים, אך כן פתוחה בשבת ולכן עצם האכילה שם אסורה עליו. כאשר נסעו לחופשה עם כל המשפחה של דניאלה לכבוד חתונתו של אחיה, הגיע אורן עם מזוודה מלאה באוכל כשר מהארץ. גם אלו נשמעים באוזן החילונית כוויתורים מינוריים, אך לאוזן הדתית יישמעו חמורים מאוד.

עם הזמן, התחיל הקשר להיות יותר רציני. התחילו דיבורים על חתונה עם או בלי הפרדה, ילדים דתיים או חילוניים, שמירה או אי שמירת נידה. ודברים שלא משנה כמה היא רצתה, היא לא יכלה לעשות כי יש גבול לדברים שאפשר לעשות בלי להעריך את חשיבותם. 

ולא משנה כמה הוא רצה, הוא לא יכל לוותר עליהם. 

הכאב שבויתור עליהם בשבילו, היה כמו הכאב של העשייה שלהם בשבילה. וכך מצאו את עצמם מגיעים לקו השבירה. 

לא רק שהקשר הזה דורש פשרות וויתורים של קשר רגיל, אלא התמודדות בלתי פוסקת עם התפשרויות כבדות משני הצדדים. כל דבר קטן בחיי היומיום הופך למשהו שאחד מהם צריך לוותר עליו.

לפני כשלושה שבועות, דניאלה התעוררה מזיעה לבוקר חם ולח במיוחד בבית הוריו של אורן. היא רצתה להדליק מזגן, אבל היה אסור כי שכחו להדליק אותו לפני כניסת השבת. היא רצתה לצאת עם הכלבה לטיול עם מכנס קצר, אך לא יכלה לצאת במכנס קצר והייתה חייבת לשים מכנס ארוך. עצבנית ומזיעה, דניאלה רצתה לצאת לעשן סיגריה אך גם את זה לא יכלה לעשות בבית הוריו ביום שבת.

וכך נגרר לו באיטיות ובריבים הסופשבוע שהיווה את הקש (או השטריימל) ששבר את גבה המיוזע של דניאלה ביום חם ממש. היא החליטה שהפרידה היא סופית.

וכאן אני נכנסתי לתמונה. כשהגעתי אליה קיבלתי אזכור של כל הסיבות להחלטה הסופית הזאת, ולכמה שהיא יודעת שבסופו של דבר זה הדבר הנכון לעשות ושאין מה לעשות נגד זה, היא לא יכולה לחיות ככה יותר.

לכן כמו שציינתי, חשתי הקלה. כי ידעתי שבתוך הקשר הזה היא חורקת שיניים, וסובלת הרבה דברים שאין שום סיבה שתסבול אותם. וכשתגיע שמירת הנידה והחתונה עם ההפרדה היא רק תסבול מזה יותר.

ולכן, הודעת ה"חזרנו" הותירה אותי קצת מבולבלת. אני כבר לא יודעת מה להגיד לה.

האם קשר כזה באמת יכול להתנהל ולגרום לשני הצדדים להיות מאושרים בו או שהוא נידון לכישלון מראש?

האם הטוב שהוא עושה לה באמת גובר על הרע שבו?

נורא קל להסתכל מהצד שלי באובייקטיביות ולחרוץ שאין לקשר הזה סיכוי ושמוטב לחתוך כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה. אבל אין לי את הרגשות או את הגעגוע שיש לה אליו, אז מאיפה לי בכלל לדעת. ומה זה באמת משנה מה אני אגיד, היא גם ככה תעשה מה שהיא רוצה בסוף.

כנראה שלא אני ולא היא נדע את זה עכשיו. וכנראה שכחברה טובה ותומכת שטענתי שאני בתחילת הטור, לא נותר לי אלא לתמוך בה ולהיות לצידה לא משנה מה היא תחליט ולתת לזמן לעשות את שלו.

אני מקווה, שבין אם היא תחליט להיות חילונית ובלעדיו או דתייה (לפחות חלקית) ואיתו, היא תהיה מאושרת.

מוקדש לדניאלה אהובתי היקרה.