או בשפה עממית: "תפסת מרובה - לא תפסת". מיכאלי לוקחת את הפמיניזם אל האבסורד, בדיוק כפי שנוקדנות משפטית ועשיית יתר לקחו את האהבה בין נשים לגברים אל התהום הקשה מנשוא של חוקי "הטרדות מיניות" למיניהם, אל רציחתה של הרומנטיקה בין נשים לגברים.

מרב מיכאלי דורשת שהחברה תכיר בזכותן של נשים לקבל שכר על... גידול ילדיהן. ממי? מהמדינה כמובן. גידול ילדים, בעיני כמובן ואני חושב שעוד רבים מספור חושבים כך, הוא מעשה אנושי בסיסי שנעשה יחד על ידי בני זוג. זה הביטוי החזק של אהבה בין בני זוג: גידול ילדיהם המשותפים באהבה. כאן אי אפשר לפרוט זאת, כפי שמרב מיכאלי עושה, לפרטים קטנוניים מי מבין בני הזוג עושה יותר וקשה יותר בגידול הילדים. כי זוג אוהב יודע לחלק את עבודת הגידול של הילדים ביניהם בצורה טבעית, שוויונית, מופלאה. כשהאהבה שוררת במשפחה לא מתחשבנים, כפי שמיכאלי עושה במאמרה, על מי נופל העול (איזו הגדרה מוזרה) של גידול הילדים ולמי המדינה צריכה לשלם על כך. גידול הילדים הוא ביטוי לאהבה בין בני הזוג. לדעתי, זה אחד מחוקי הטבע. כדאי ללמוד על כך מהחיות שעושות זאת באופן טבעי ובלי התחשבנות קטנונית מי עושה יותר וקשה יותר, כפי שעלה בדעתה של מרב מיכאלי, שדורשת מהמדינה (שומו שמים!) שכר על גידול הילדים.

וראוי להיזכר בנשים שחיו לפני מאה שנים וגידלו עם בני זוגן שמונה, עשרה, שנים עשר ילדים באהבה וחיוך על הפנים. אז לא היו מכונות כביסה, שואבי אבק, מדיחי כלים, תנורי אפיה אוטומטים וכיריים מופעלות גז. אז היו רק פתיליות ופיילות אבל במשפחות שררו האהבה והחמלה וחיי בני זוג התנהלו יפה ללא התערבות עורכי דין.

דרישות כאלה, כפי שדרשה היום מרב מיכאלי במאמרה, פוגעות בלגיטימיות של התנועות הפמיניסטיות שקמו כדי להלחם בעוולות מהן סובלות נשים מזה דורות. ומלאכה רבה לפניהן עד שיהיה שוויון מוחלט בין נשים לגברים. אבל סטיות עם דרישות איזוטריות רק פוגעות במאבקן הצודק של התנועות הפמיניסטיות.