חברים יקרים, סיפור צלילה חדש בן 6 פרקים, חלקו הראשון יפורסם כעת וחלקו השני יפורסם מחר בערב. הסיפור מתרכז בחברות אמיצה, לא מעט ערכים והרבה מוסר השכל. כל מילה מיותרת. מקווה מאוד שתהנו. סיפור מיוחד במיוחד. אשמח לתגובות.

שלכם,

ליאורה זר-אביב

סיפורו של מואיז הקטן / ליאורה זר-אביב - חלק א

פרק א

מואיז התעורר אותו הבוקר בהתרגשות עצומה. קם חיש מהר, לחץ על כפתור הרדיו והמשיך למטבח. ברקע נשמעות מילותיו  שירו של יוסי בנאי-

 '...ומואיז הקטן לאן הוא נעלם וגם קולנוע ריק כבר לא קיים | היינו ילדים וזה היה מזמן...' השיר העביר במואיז צמרמורת קרה והוא ניער את ראשו בכדי לסלק שטף מחשבות מראשו.

לחיצה קטנה מדליקה אור אדום קטן ומואיז נכנס בחריצות לחדר הרחצה, שוטף פניו, מצחצח שיניו, מטיל מימיו ונעמד, מביט במראה בריכוז. פניו נראים לו מעט שונה הבוקר, לצידי עיניו אותם קמטים קטנטנים אשר יגלו בקושי את גילו האמיתי, שיערו הקצר ומעט מאפיר, סופר מאז אתמול, פניו מכוסים קצף גילוח והוא לרגע אחד ארוך בוהה בפניו ובגופו. גופו הצנום והקטן אשר סירב בקושי להתפתח בכל משך חייו.

מאז ומתמיד הייתה מפצירה בו אימו באהבה-

"מואיז, נשמה, סיים לאכול"

"אמא, אני לא רעב יותר" היה עונה ודוחה מעליו את הצלחת הכמעט מלאה

"אבל ממי, לא אכלת כלום!"

"אמא נו!!"

"אכלת משהו בדרך?" היתה שואלת בחשדנות ומייד מאשימה "בגלל זה, בגלל זה ככה אתה לא רעב? בגלל זה?"

"לא אמא, נשבע לך לא אכלתי כלום, לא רעב יותר" ענה לה מואיז בקוצר רוח מחכה לרגע בו יוכל כבר לפתוח את הדלת, לקפץ מעל הגדר ולרוץ בחופשיות לים הגדול                                                      

"אז למה? נוני? לא טעים לך? למה אתה לא אוכל? איך תגדל בן שלי ככה? איך?" והוסיפה עוד " אתה צריך לגדול, לצמוח להיות חזק כמו אבא שלך, שומע אותי, כמו אבא שלך!!"

הייתה מפצירה בבנה יחידה האהוב, אך הוא כילד פרא, כבר מתרומם מכיסאו וברגע הבא הטריקה שוב נשמעת, מואיז היה חופשי. חופשי כחיית בר.

כפית נס קפה עלית, שניים סוכר וערבוב אחד מהיר בחלב קר. כמה קרוב היה הוא להיפרד מאותן הנאות קטנות של החיים חשב לעצמו מואיז ושקע עוד אל תוך שנות ילדותו בגעגועים עזים.

"לך, לך לשחק מואיז שלי, רק הזהר"

"בסדר אבא" מואיז עוד רגע מזנק אך אביו, כמעט ומלאו לו 60 השנה,  איש ים בכל רמ"ח אבריו תופסו בחולצתו הבלויה כצייד הלוכד פרפר באמצע מעופו "זכור בן שלי, זכור ואל תשכח, הים לא סולח לטיפשים"

"זוכר אבא" היה עונה לו חסר נשימה

"הוא לא סולח ל-"

"טיפשים אבא, לטיפשים" מואיז הקטן היה עונה, מנפנף מכל אבריו בכדי להשתחרר, רגליו מתנופפות באויר בחוסר אונים "נו אבא, שחרר, שחרר אותי" היה מוחה באהבה וברגע הבא כבר היה נוחת על שתי רגליו ונעלם אל מחוץ למרפסת, הלאה לחצר ומשם הרחק הרחק עד אשר בנחיריו היה עולה הריח המלוח המשכר והמוכר, בעיניו היה משתלט תכול הים. רק שם היה ליבו נרגע.

סכין הגילוח בידו והוא עובר על פניו. אין לו הרבה זיפים למואיז. נדירים הימים בהם גילח את פניו, כעת ממרום שנות ה-40 לחייו ניסה לחשב במהירות ולספור את מספר הפעמים, מקמט מצחו בריכוז לכמה רגעים ארוכים ואז משחרר בליבו אנחה –  'מעט מאוד פעמים' חשב לעצמו 'וגם מעולם לא ביום שבת'

הטלפון מצלצל-

- "הלוווו"

- "מואיז התעוררת?"

- "בוקר טוב, אח שלי"

- "בוקר טוב"

- "מתכונן?"

- "בטח אחי, בטח, מה איתכם, מוכנים?"

- "כן. אני תיכף יוצא לאסוף את סימון, אני רק מקווה שהוא מוכן"

- "תגיד יוסי..." התחיל מואיז בקול חסר ביטחון

- "מה נשמה?"

- "ת'שמע..." המשך בגימגום

- "מה אח שלי, מה עניין? דבר?"

- "לא יודע, נו.. בחיאת ראבק, מאז הבר-מצווה'שלי לא הייתי בבית כנסת, נוסע בשבת, לא צם ביום כיפור, מה נרא'לך שדווקא עכשיו אלוהים פתאום יקשיב לי?"

- "אח שלי, תקשיב לי טוב טוב" ענה לו סימון בקול רציני "מקשיב?"

- "מקשיב כפרה. מקשיב" אצבעותיו האוחזות מעצמן בסכין הגילוח קפאו בהמתנה

 "חז"ל אמרו, על 4 דברים אומר יהודי 'ברכת הגומל' על: יורדי ים, הולכי מדברות, על חולים ועל מי שהיה חבוש בבית האסורים"

פרק ב

"מואיז, נו...."

"מה נו יא'סימון?" היה שואל מואיז לוגם מכוסית הוודקה החריפה

"נו מואיז, תראה איזה כוסיות, לא בא'לך פה על מישהי?" שאל סימון תוך כדי גרפעס רווי אדי אלכוהול

"עזוב'תי בשקט אח'שלי תעשה טובה!"

"תראה, תראה את זאתי עם האדום, שיוו'וואראדי מואיז איזה רקדנית, אחת כזאתי מואיז במיטה, אתה מלך אחי"

"אח'שלי, עזוב'תי בשקט אמר'תלך!"

"יוסי"

"מה כפרה?"

"מה נעשה עם מואיז?"

"מה נעשה?" שואל יוסי תוך כדי שאיפה איטית מהסיגריה

"נו.. אחי... מואיז.. חייבים לעזור לו"

"מז'תומרת?"

"מה, מזתומרת? חייבים לארגן לו אישה. הוא חייב. כמה זמן הוא יכול ככה עוד?"

"עזוב'תו בשקט, מואיז לא צריך שום אישה, הוא כל היום בים, איזה אישה תרצה כ"כ הרבה חול בבית, חבל לו על הזמן"

שיר של ג'ניס ג'ופלין מתנגן ברקע ומואיז עוצם עיניו בהנאה, לוגם כוסית נוספת ולוקח שאכטה מהסיגריה המיוחדת של הברמן

"לחיים אח שלנו"

"לחיים" קול נקישת כוסות נשמע

"מואיז, אוהבים אותך כפרה עלייך"

"יצא בדיוק כמו אבא'שלו ז"ל. רק שלא יגמור כמוהו"

"יאלל'ה, מה עובר עליכם? אל תהיו כבדים" זרק מואיז עושה עצמו כאילו לא שמע  ומתרומם בקלילות כאילו קיבתו לא הייתה רוויה אלכוהול "מי בא לים?"

"רציני מואיז?"

"בטח, יאלל'ה תניעו, צלילת לילה, המיכלים במחסן"

פרק ג

יוסי, סימון ומואיז צוללים כבר מעל שני עשורים, הם החלו דרכם עוד כילדים בכפר קטן בצפון הארץ, היו נעלמים להוריהם היישר אל חוף הים הקרוב מרחק כמה מאות מטרים. מעולם לא הצטיינו בלימודיהם והרבו להיעדר מביה"ס, את דרכם כבוגרים המשיכו היישר לשייטת 13 ומשם חיפשו את נתיבם בעולם, יוסי נישא , ביסס את מעמדו כאיש עסקים ממולח, כיום עסקיו מתרכזים בביטוח, נדלן וסחר בינלאומי, סימון מתפרנס ממכירת תחתונים וחזיות בשוק רמלה לוד  ומואיז, נו... מואיז מתנדנד בחוסר יציבות מעבודה אחת לשנייה וגומר בקושי את החודש. הקשר בן השלושה נותר הדוק כקשר בין וולד לאימו ועל אף שמואיז היה היחיד מבין שלושתם שלא התמסד, תמיד דאגו לו חבריו שלא יוותר יתום בערבי שבת וחגים.

"אח שלי תאכל משהו!!"

"שבעתי אחי. אני גמור" הפטיר מואיז

"מה, לא טעים?" שאלה אשתו של יוסי, כרסה הולכת ותופחת בהריונה החמישי

"טעים טעים" ענה לה מואיז במבוכה,  מחייך אליה בחום והוסיף "באמת שבעתי"

"טוב תגמור מה ששמו'לך בצלחת!" המשיך סימון להציק לו כאימא דאגנית

"תגיד, יש שם עוד יין בבקבוק?"

"בטח אחי. בטח, תביא ת'כוס"

"היה מאוד טעים, תודה לינדה" אמרה שרה לאשתו של יוסי

"thanks" ענתה לינדה במבטא חצי אמריקאי שולחת אליה חיוך ממיס

"טוב, יאלל'ה, בואו החוצה לעשן" אמר להם מואיז והשניים קמו ממקומם בכבדות, גובהם מתנוסס למעל מטר ושמונים והם מתנדנדים מרגע לרגל ונאנחים כאיש אחד-

"תראה את מואיז, רק הוא יכול לאכול מה שבא לו בלי לגדל כרס"

"אח שלי, אין מה לעשות, זה הגיל"

"מה הגיל? תראה את מואיז, מגיל 13 לא השתנה בו בכלום, מה אתה מקשקש"

היה זה נכון, מואיז סירב לגדול. לכל טובי המומחים והרופאים לקחה עליזה אימו את בנה יחידה אהובה, אך לאף אחד מהם לא הייתה תשובה עבורה, הלכה לבעלות אוב, קוראות בקפה, בקלפים, במשך שנים, אך מואיז הקטן, מאז גיל 13, סירב להמשיך, לגדול ולצמוח. היה זה בדיוק באותה השנה בא איבד את אביו עליו השלום.

"עליזה, זה יעבור, הוא צריך זמן"

"מה זמן? אבל הוא גם לא אוכל, איך הוא יגדל ככה?"

"עליזה, הילד עבר טראומה. תניחי לו"

"ומה עם הדיבור?"

"אל תדאגי. הוא גם יחזור לדבר"

"בטוח דוקטור?"

"בטוח עליזה, את דואגת יותר מדי. יהיה בסדר"

"טוב דוקטור, כמה אני חייבת?"

"עזבי עליזה, לכי הביתה לבן שלך" ועליזה היתה אוספת את תיקה בחיפזון ויוצאת אל עבר תחנת האוטובוס

שנה שלמה לא הוציא הגה מפיו מואיז הקטן. היה יושב שעות על גבי שעות מול הים וממתין. ממתין לאביו שיופיע. נותר כילד צנום ודק, נמוך קומה, כתפיו שבירות ורק רוחו איתנה ועיקשת. חבריו לא ויתרו עליו כבר אז כשבחר להתבודד, היו מגיעים מדי יום ומספרים לו סיפורי סרק מהשכונה

...

"איזה משחק בן-זונה היה, איזה גול!!" סיפר יוסי

"דקה לפני הסוף, מואיז, נשבע'לך, אין דברים כאלה!!" המשיך חברו סימון

"שתיים אפס, איזה ניצחון!"

...

מואיז היה שותק. שנה שלמה שתק כחייל הלום קרב, מבטו קפוא על הים הרחב והוא ממתין בשקט ובציפייה, סגור בתוך עולמו כציפור בכלוב.

חבריו הטובים סירבו לוותר עליו, לא ויתרו עליו אז כפי שלא ויתרו עליו גם באותו לילה מקולל.

המשך יבוא