דרך האמצע.

הנזירים אומרים לי דרך הספרים

ללכת על דרך האמצע.

לנשום. לעשות מדיטציה.

לראות בתוך הקיים עולם שלם של מסתורין

עולם שמצוי מתחת לאף

ורק צריך לראות אותו.

הנשימה, אמורה להביא לי no mind

בלי מחשבות

ומשם תבוא לי הבהירות.

אבל פה. ממש פה בכתיבה, פה זה קורה.

ההקלדה. הדפיקות הקטנות על המקשים

מזיזות את הגלגלים

ומשפיעות על המחשבות.

נשימה - הקלדה. נשימה - הקלדה.

וכל הקלדה מביאה כוח דחיקה

לדחוק את הדחק

ולהישאר

כאן ועכשיו. נוכח. מודע. חזק יותר

קצת יותר.

קל יותר להיזדקף פה בכסא העץ הזה

כסא "פאקירי" משהו

לא ממש נוח

אבל בריא יותר. כסא, שמזקיף אותך.

שקט פה.

הסלון לא מלא ב 100 צעצועים ובובות על השטיח

הטלויזיה לא לוקחת.

קל יותר להשלים עם

דרך ההקלדה של מילים

דרך ההוצאה. דרך השקט פה.

ואולי, ואולי אני משורר, או סופר

בגירסה הקטנה שלהם

ולכן פה אני חי. נושם. בועט. תשוקתי.

כי פה, אני יכול. פה, חצי מותר לי.

פה, פחות מצביעים עלי.

או שפשוט פה, אין חיתולים

השכבות, והשתנה במיטה של ילדה ניגמלת

וכשבורחים לרגע, ברור שנפתחים

וחוזרים לעצמנו.

זה כמו נדנדה כזו

של ילדים ומשפחה, מול שקט ותשוקה

וכאילו שהשניים לא ממש יכולים להיות מאוזנים.

ואתה אומר לעצמך אשריי! משפחה! ילדים ...

וב 22:07 אתה מחכה לתשוקה

או לאש

או לדרך האמצע

אבל דרך האמצע ישנה אחרי יום מפרך

וזו שעת סגירת היום

סגירת החנות

בדיוק בדיוק על הרגע האחרון

כשבאת לקנות חלב

והם סוגרים.

ואתה דופק על הדלת, והם לא מוכנים לפתוח

ואני מבין אותם

הם עייפים.

אז אולי במקום להלחם

אני פשוט אכתוב ספרים

אכתוב מאמרים

וביחד נקרא

את המילים ואת הצורה

ומשהו יקרה, אולי פשוט נרגע.

היה פעם סרט כזה

מלחמת העולמות

http://www.youtube.com/watch?v=W8JLqsbK5V0

והעוצמה הזו

היא סערת הרגשות שלי

סערה טובה

סערה חזקה

סערה חיובית

סערת חיים.