לאחרונה אני נתקלת יותר ויותר במושג הנקרא "פינות ליטוף".

לכאורה, צמד מילים המעורר בנו רגשות חיוביים ומחשבות על מגע.

ובכן, המגע אכן קיים אך את כל הנושא החיובי קצת קשה לי למצוא .

יותר ויותר בשיטוטי בקניונים (כן, אני ממש ציפור בזבז מצויה...), ובמיוחד בחופשים או בימי שישי אני נתקלת באותם מתחמים הקוראים להורים להביא את ילדיהם לאותן פינות "ליטוף" שהוקמו במקרה הטוב בכדי להעסיק את הילד ובמקרה הרע להניח למצפונה של האם המיוסרת על כך שהסיבוב בקניון הפך לבילוי החדש של ילדיה במקום הצגה או ספר חס וחלילה.

הצצה באותם מתחמים מגלה לא פעם עשרות ארנבונים, שכל חטאם היה שנולדו עם פרווה נעימה ופרצוף כובש, מועברים כחפצים מיד ליד או מסלסלת פלסטיק אחת לשניה,כאשר כל ילד נוגע, מלטף, צובט ולעיתים אף עושה בדיקת עירנות זאת או אחרת לחיה האומללה.

באותן רגעים האמהות אשר מציצות להן מחוץ למתחם מעודדות את הילד משל היה באיזו תחרות ספורטיבית.

החיות באותן פינות הופכות להיות חפץ במלא מובן המילה, וכיוון שמדובר בד"כ בארנבונים או אפרוחים אשר ניתן לקנות במחיר כמעט אפסי (כ-15 ש"ח לארנבון) אז גם אם החיה תסיים את חייה בתום אותו יום עבודה ניתן יהיה להחליפה ללא היסוס.

מיותר לספר על הלחץ הנפשי, השומן שמצטבר על הפרווה ללא יכולת ניקוי, הרעב והצמא של אותם אומללים. חשוב רק לדעת שבישראל של שנת 2007 עדיין אין חוק המפקח על אותן פינות ליטוף ומפריד אותן בין אלו אשר מתייחסות לבעל החיים בכבוד ולא כאמצעי בידור או השקטת מצפון. 

ממליצה לקרוא את הטור של אבנר ברנהיימר המתאר את המתחולל באחד מאותם מקומות אלה והפעם לווא דווקא בקניון אלא במקום מסודר שאמור להקנות ערך מוסף למבקריו.

תודה אבנר- בדיוק למקום כזה לא אלך ואף אמליץ לכל מכריי לא לבקר בו. 

ומה אנחנו יכולים לעשות?

לא לשתוק.

(הקרדיט לתמונה שייך לדודו גרינשפן והיא נלקחה מאתר NRG )