מישהו אמר לי שאני "מכוערת במידה הנכונה". במקום להעלב  קיפץ לי הלב בשמחה. שבוע שלם חושבת על המילים האלה, הרבה סימני שאלה. על יופי, על הדרך בה אנחנו משתמשים במילים, על מילים שנוטות לבלבל אותנו, על מחמאות, אגו, מבוכה ומה לא?

זה התחיל מהשאלה הראשונה: מה הוא רצה לומר? מכוערת או יפה?  ביננו, אם "יפה במידה הנכונה" או, "מכוערת במידה הנכונה" - לא משנה לי כי בעצם זה אותו הדבר.

מכוערת או יפה במידה....יש מידות ליופי? מי קובע אותן? עניין של טעם אישי או כללים ידועים מראש?

הלב שקפץ...כי זה נגע לי באגו? או דווקא משום שלא נגע לי שם הפעם?

ומה מקום המבוכה? למה כשאומרים לי "יפהפיה מדאאאימה או מקסימה" אני נבוכה נורא? לשאלה הזו, כן יש תשובה אך היא נמצאת בתחום השריטות האישיות שלי ולמה להטריד אנשים טובים כמוכם בשריטות שלי?

אז מהי המילה שהקפיצה אותי? גם לזה כבר יש תשובה. מכוערת, יפה, למי איכפת? עושים מה שאפשר...טיפה איפור "להיות עם ולהרגיש בלי", לובשים מצב רוח טוב, מתחמשים בכמה סימני שאלה ובהתעניינות כשאת מגיעה מול העולם וזהו פחות או יותר. אי אפשר לשנות את גודל האף או צבע העיניים ממילא...אז מהי המילה שעושה את המשפט? הנה היא: "נכונה". וזו היא שנותנת טעם למשפט הזה. איזה טעם היא נותנת?

טעם של שפיות ולא הגזמה, טעם של קונקרטיות, הופכת את המשפט למשהו ארצי ולא ערטילאי (ולכן, אמין)...מילה אחת קטנה, אנושית ונכונה.

הסתכלות אנושית מאד, גישה שהיא שפויה ומתאימה לי. אני מעריצה שפיות ושפויים, את "המידה הנכונה" בכל עניין ואת השפה הנכונה בעיקר. כי מי אנחנו בלי השפה שלנו? ומה עדיף להיות יפה או "נכונה"? מה באמת חשוב?

אז מה אתם אומרים? הייתם שמחים לקבל משפט כזה?