מחאת האוהלים, צריך להודות, מצטלמת יפה. צעירים מקימים אוהלים ברחובות תל אביב למחות על יוקר השכירות של הדירות ועל מחירי הדירות שהולכים ומאמירים. מי שעוקב אחרי הסיקור התקשורתי לא יכול שלא לחוש באהדה המופגנת למפגינים. שידורים ישירים ממאהל המחאה, ראיונות אוהדים עם דפני שיזמה את המפגן. גם חברי הכנסת זיהו את הפוטנציאל התקשורתי של ההפגנה ומיהרו להגיע כדי להצטלם כשהם מביעים הזדהות עם המוחים.

ראש הממשלה, שגם חושיו העיתונאים חדים, הגיב בפומבי. הוא לא התנצח עם המפגינים אלא הזכיר שהוא תמיד אמר שיש לזרז את ההליכים לאישור בנייה. הוא גם זימן אליו את שר השיכון כדי לדון בבעיית מחירי הדירות.

האמת צריכה להיאמר: את בעיית מחירי הדיור אי אפשר לפתור במחי החלטת ממשלה אחת. מחירי הדירות ודמי השכירות הגבוהים הם תוצאה של מדיניות ארוכת שנים בתחום הבנייה. יותר מ 90 אחוזים מקרקעות המדינה הן בבעלות מינהל מקרקעי ישראל והמינהל איננו ממהר לשחרר קרקעות לצורכי בנייה. ההליכים לאישור תוכניות בנייה נמשכים בישראל עד 5 שנים ואף יותר. גם הליכי הבנייה ארוכים ויקרים להחריד. בתנאים אלה, אין פלא שהיצע הדירות הולך וקטן ומחירי הדירות, כתוצאה מכך, הולכים ומאמירים. כל ילד יודע את הכלל הראשון בכלכלה- ככל שהביקוש למוצר גדל וההיצע קטן, המחיר שלו הולך ועולה. הוסיפו לכך את הפיתוח האיטי של כבישים ומסילות ברזל מהמרכז לפריפריה ואת העובדה שאין שום מדיניות שנועדה לעודד מעבר של אזרחים לפריפריה וקיבלתם עוד שמן למדורת המחירים. התייקרות הדירות וייקור דמי השכירות אינם שריפה בכרמל שאפשר לכבות בעזרת טייסת כיבוי שנקנתה מהמדף.

לכן, אפשר לגלות אהדה למצוקת הדיור הגדלה והולכת, אבל מוטב שלא להוליך את הצעירים שולל. הבעיה אכן קשה והאחריות לה היא על כתפי הממשלה, אבל תרופת פלא- אין.