את רוב חיי אני מעביר אגב ישיבה בשקט בפינה והתבוננות בעולם. ההתנהלות הזו שלי נובעת קצת בגלל שאני פסיבי מטבעי, קצת בגלל שפחדנות היא תכונה בולטת אצלי - ילד בן שמונה יכול להעיף אותי בפוּ אחד לא חזק במיוחד שינשוף לעברי - וקצת בגלל שאני מתעייף מהר. בקיצור - נוח לי ונעים לי בפינה שלי. אבל בגלל שאני יצור פסיכולוגי כמו כולם, חוץ מליברמן אולי, הרי שאת התסכולים והמרמור שלי על כך שאינני גדול וחזק אני משחרר בעזרת הפה שלי - שאין לו גבולות - וכושר ההתנסחות שלי, שאולי אני נוטה להעריך אותו יתר על המידה, אבל גם אם איננו מרשים כפי שאני נוטה להאמין, הרי שהוא עדיין מספק את צרכיי די והותר.

אני אוהב לשבת בפינה שלי וללכלך על כולם. להגיד שליברמן הוא פאשיסט ושאלי ישי גזען, שנתניהו הוא רכיכה ושברק שרלטן קטן. אני אוהב ללכלך על אנשים שיש להם הרבה כסף כמו נוחי דנקנר ושרי אריסון, ועל אנשים שנמצאים בעמדות מפתח כמו רון חולדאי ורני רהב, ואפילו על סתם כאלה שזוכים לפופולריות עצומה בלי סיבה נראית לעין כמו יאיר לפיד. מיני רמטכ”לים וחברי כנסת הם הלחם והמרגרינה של האופי הנרגן והחבלני-מיסודו שלי.
‎
מה אני אגיד לכם, זה פשוט עושה לי טוב - להכפיש. כשנחה עלי הרוח - וזה קורה כמעט כל יום שנחה עלי רוח - אני לא סתם אומר דברי נאצה לכל מי שמוכן להקשיב לי בסביבה, אלא ממש מפזר רעל למרחקים, כמו מטוס ריסוס. אני לוקח תמונות של אנשים שאני רוצה ללכלך עליהם, וצובע אותן בכל מיני צבעים מגחיכים, וכותב על גביהן אמרי שפר בחוסר נימוס מופגן שזו ממש בושה, ואחר כך אני אפילו מהין לפרסם את הדברים האלה בכל מיני מקומות כדי לפלג את העם עוד יותר: לאלה שיראו כמה אני מוכשר ויטפחו לי על השכם ויגידו מילה טובה כי גם לי מגיע, ולאלה שייעלבו ויכעסו ויתרתחו וירצו לזרוק אותי לכלבים.
אלא שאפילו הכלבים - לפחות אלה הרציניים שביניהם - אין להם שום עניין בעלובי נפש שכמותי.

כזה אני.

אפשר לחשוב שחסר לי משהו. אולי היתה לי ילדות לא מאושרת. אולי יש לי זין קטן. אולי הייתי שעיר לעזאזל של מישהו. אבל זה קל מדי. לא הייתי רוצה לדרדר אתכם לפסיכולוגיה בגרוש כאילו אני בז גם לכם. הרי רובכם לא עשיתם לי שום רע מעולם. לא שנגמרו לכם ההזדמנויות. כנראה שאני פשוט זבל ללא סיבה. סתם, מקרה אדיופטי.

אבל בזמן האחרון משהו מתפורר אצלי. אני מוצא את עצמי בכל מיני מקומות ומצבים שאינם ראויים לפאסיביות שלי, שאינם תואמים אותה. יותר ויותר פעמים אני נזרק לרחוב, לכל מיני ככרות, לערים רחוקות. ירושלים למשל. פתאום כבר לא נוח לי להמשיך לשבת בפינה שלי. היא הפסיקה להתאים לי. הייתי מוכרח לקחת אוויר. התחלתי לצאת.

איך שיצאתי ראיתי ישר שאני לא לבד. ליותר ויותר אנשים נהיה לא נוח במקומות שלהם. משהו הפסיק להתאים. פתאום כל מה שהם יודעים על החיים שלהם זה לא זה. מחפשים להחליף במשהו אחר, לארגן את הדברים בצורה אחרת.

***

ערב אחד בחודש יוני בשנת 2001 מצאתי את עצמי יושב במעגל אנשים בחצר של בית שמח אחד ברמת חן, מה שנקרא בזמנו חוג בית. מישהו ניסה להקים משהו או להשתלט על איזו מפלגה, ובאתי לשמוע. לא יצא מזה כלום, אף פעם לא יוצא מזה כלום. אבל חוץ מהעוגות שמרים של שיר והבדיחות של אלון, הרווחתי שם גם פיסת אינפורמציה אנקדוטית אחת שתפסה אותי יופי, ופגישה אחת מרגשת.

הנה האנקדוטה: היה שם אחד שדיבר על משק המים של ישראל ושאל אם מישהו יודע מה הגורם מספר אחד לאיבוד מים בארץ. אחרי כמה נסיונות כושלים של אנשים שישבו מסביב, אמר - “עגבניות”. “יצוא עגבניות, ליתר דיוק.” הוסיף. “יצוא פירות וירקות באופן כללי.” אמר וחידד ודייק. “תחשבו טוב. לוקחים כלי קיבול, משקים אותו במשך כמה חודשים, עד שנדחסים לתוכו במאמץ רב מאתיים סמ”ק מים או חמישה ליטר, ואז מעבירים לבית אריזה, משם למטוס ומשם לחנויות המובחרות באירופה ובארה”ב. אורזים מאות אלפי ליטרים של מים יפה יפה, ומסלקים מהארץ, אף אחד אפילו לא משתין את זה כאן בחזרה לאדמה”. הגניב אותי. סתם.

והנה הפגישה: היה שם לובה אליאב. לובה ישב שם מלא הוד והדר וחימר בנו לעשות מעשים. הזכיר לנו שאנחנו אנשים צעירים ושזה מתפקידנו. אמר שהוא כבר עשה את שלו, לפעמים הצליח ולפעמים נכשל, אבל ידע שהוא נמצא איפה שהוא נמצא בשביל לעשות מעשים, לא בשביל לשאול שאלות.

***

מוקדם יותר הערב עליתי עם ארם לשדרה. מיקה נסעה לשבוע ללונדון, לאקדמיה המלכותית לבלט ליתר דיוק, ואנחנו מרגישים קצת נטושים. אחת עשרה וחצי שנים וזו פעם ראשונה שהם נפרדים לשבוע שלם, אם נשים את בתי החולים בצד כמובן. ארם לא כל כך יודע מה לעשות עם עצמו ואני הרי אף פעם לא ידעתי. הסתובבנו בין האוהלים ודיברנו על מהפכות. על מה כואב לאנשים עם הקוטג’ ועם האוהלים ועם הכיבוש וניסיתי להסביר לו שאי השקט הזה הוא מצוין וצריך לקוות רק שלא יתעייפו, ושבסוף כל זה יתנקז למשהו אחד גדול ושעוד מעט כולם יגלו את זה בעצמם. ושבעצמו רק יזכור את זה ויחכה. וארם, שסבתא שלו נסעה לקובה כשהיה בן חמש ומאז הוא הולך ותליון קטן עם תמונה של צ’ה גווארה לצווארו,  אמר שהוא יזכור, ממש כמו שהוא זוכר שהתערבתי איתו על ארוחה במלון מונטיפיורי שעד גיל 20 הוא אוכל חצילים. הוא אמר שלא ייגע בהם. המפסיד משלם.

כשהתחילו נאומי האוהלים חציתי את הכביש לסובב מעט בכיכר הלבנה של דני קארוון - מזוכיזם, תקראו לזה - ושם ראיתי פתאום את שיר ואלון. ככה סתם, באמצע הקיץ ליד הבריכה. “נו כנס,” אמרתי לאלון, “מישהו מוכרח לקפוץ למים.” ואחרי שניות אחדות הוא עמד ככה באמצע. פוטו אופורטיוניטי. אחר כך עמדנו ודיברנו קצת על אמריקה ועל ישראל ומי עושה מה ומה נשאר לעשות ואיזה סיכויים יש, ואני נזכרתי בכל העניין הזה עם החוג בית לפני עשר שנים אצל שיר ואלון בחצר.

בסוף הפגישה ההיא ניגשתי ללובה. כשבע עשרה שנים קודם לכן, בבחירות של שמונים וארבע, הצבעתי בשבילו. אני זוכר את זה היטב כי בבסיס ששירתתי בו היתה מגיפת פרעושים איומה באותם ימים, וכולנו עמדנו בתור לקלפי יחפים ועקוצים ומרוחים במיני דברים, אוחזים בידינו נעליים שבדיוק עברו חיטוי. הוא כמעט עבר את אחוז החסימה וכמעט היה סיעת יחיד אבל סופו של דבר כל הקולות שהצביעו לו הלכו לאיבוד. לאורך השנים היה משהו כמעט נעים בלדעת שהלכת לאיבוד בשביל בנאדם כמו לובה, מין סוג של חברות במועדון אקסקלוסיבי, והיה לי דחוף לספר לו את זה. לובה לחץ את ידי ואמר, “אתה יודע, במהלך השנים שחלפו מאז הבחירות ההן, אני חושב שהיתה לי ההזדמנות ללחוץ את ידו של כל אחד מאלה שהצביעו לי ולהתנצל בפניו על ההפסד. נראה לי שאתה האחרון ושעכשיו אני יכול לנוח”.

***

אחרי שנפרדנו לשלום אחר הצהריים בכיכר ליד הבריכה והם התחילו להתרחק, אלון הסתובב פתאום וקרא אלי “תקשור אותי בתוך סיפור אחד, אתה הרי תמיד קושר הכל כל כך יפה”, ועשה מין תנועה סיבובית של היד כשהיא מאוגרפת כאילו הוא עצמו קושר את כל העולם כולו בצרור אחד. ושיר אמרה לי “תראה אותו, כאילו עשרים מצלמות מסתכלות עליו”.

ארם ואני חזרנו הביתה, מאה מטר מהאוהלים. זו דירה קטנה וישנה שאנחנו משלמים עליה הרבה יותר ממה שהיא שווה ומעט יותר ממה שאני מסוגל מידי חודש. לפעמים אני מתעייף רק מהמחשבה שבעל הבית יעלה את המחיר שלה עוד יותר. סתם, כי בא לו. אולי אפילו אצטרך לנדוד אל מחוץ לעיר. אבל אז אני נזכר בכל מיני אנשים בשייח ג’ראח שמישהו פלש להם לתוך הבית ואני יודע שהמחיר הכי גבוה שבעל הבית שלי ייקח ממני הוא עדיין סתם מחיר.