ניבה

הנייד שלה צלצל. היא הרימה אותו והתבוננה במסך, איזור חיוג 08, מספר לא מוכר – "הלו" – "הלו ניבה מה שלומך?" – הקול היה מוכר, אבל עדיין..... – "בסדר,מי זה?" – "זה איתמר, איתמר ספרא, זוכרת?" – זוכרת, בטח זוכרת, אפשר לשכוח הרבה דברים וגם להדחיק אותם, אבל שם של אדם שבמשך שנה וחצי היה חלק (גדול) מהחיים שלך  – בשביל זה צריך הרבה סמים (או אלצהיימר). – "כן זוכרת, מה שלומך?" – "אני סבבה לגמרי, ותרגעי, אני לא מנחית את עצמי פתאום חזרה לחיים שלך, אני מתקשר כי אני צריך ממך אישור" – או, הנה מתחיל שוב הבלגן, היא חשבה לעצמה. – "מה בדיוק אתה צריך שאני אאשר?" – שאלה. – "אז ככה, חזרתי לא מזמן מדרום אמריקה, וכתבתי שם יומן מסע שמכיל בתוכו גם דברים מהתקופה שהיינו יחד. יש סיכוי שזה יצא לאור. אני צריך שתקראי את הטיוטה ותאשרי אותה" – "ולמה אתה חושב שאני אאשר משהו שבטח קשור מאוד לבלגן שסבב אותנו אותנו וסביר מאוד להניח שמספר גם עלי באותה תקופה?" – שאלה בטונים שרמזו על תחילתה של אי-נוחות מהמצב. – "אז ככה" – אמר ברוגע, כאילו צפה את מהלך העניינים. – "כל השמות והמקומות שונו מהסיבה הזו בדיוק, בנוסף, אם וכאשר הספר יצא – הוא יפורסם תחת שם עט. מעט מאוד אנשים יודעים שאני כתבתי אותו" – הפוגה קלה – "הסיבה היחידה שני מעוניין באישור שלך היא כדי להעמיד דברים על דיוקם, את יודעת שבמצבי אז לא בדיוק ראיתי את המציאות כמו שהיא" – הסביר והמשיך – "לא שהיום יש לי מבט שתואם את שאר העולם עליה" – אמר כמו לעצמו. – "כן, את זה אני זוכרת" השיבה קצרות, - אז מתי ואיפה נפגשים כדי שאוכל למסור לך את הטיוטה?" – "למה שלא פשוט תשלח לי אותה במייל?"- שאלה כמו בטבעיות – "אהה. פה קבור הכלב, חוץ מעל דיסק און קי בודד, אין שום עותק של הספר בשום צורה אלקטרונית. ואני לא רוצה לשנות את העובדה הזאת" – אמר בפשטות.  "אז מה, אתה לא סומך עלי? אתה הרי מכיר אותי." – "הכרתי אותך, זה המונח הנכון. פעם היינו סוג של סמביוטים. פעם היינו קשורים בשלשלאות אחד לשני, והיינו תלויים אחד בשני לצורך קיום, מאז עברו 8 שנים שבחלקן הגדול מכרתי לעצמי את האשליה שאני עדיין מכיר אותך, ושאנחנו רק בהפסקה מאוד מאוד ארוכה, חשיבה של ילד שעדיין מאוהב בתמונה שצייר לעצמו – למרות שמה שנשאר ממנה זו רק המסגרת, וספק אם אי פעם התמונה דמתה למקור. אבל זה לא מה ששאלת". אמר בסופו של המונולוג המפתיע, (מבחינתה). – "ומה גורם לך לחשוב שאני לא אקח את העותק הכתוב ואעלה אותו לאיזה אתר רק בשביל הכיף?" הקשתה. "אם לומר את האמת, זו פשוט עבודה הרבה יותר קשה, וחוץ מזה אולי את צודקת, אני מכיר אותך, וכמה שבוודאי השתנית, עדיין נשארו בך בוודאי ההגינות והטוב מפעם. ככה שאני לא כזה מודאג." – ענה. שוב, כאילו היה מוכן לכל תרחיש. "טוב, אז אני מניחה שאין לי ברירה.." – "יש לך, תמיד יש ברירה – אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים זה בדיוק זה. כל דבר בחיים הוא בחירה, ותמיד יש ברירה, לומר שאין, זו פשוט דרך לגרום לעצמך להרגיש טוב יותר בנוגע לטעויות שעשית", אמר. ובקולו נשמעה סמכותיות שכמו אמרה – זו עובדה. לא דעה. "טוב שיהיה, תגיע לחיפה מחר אחה"צ ואני כבר אתקשר אליך עם המיקום." – "אוהו, נשמע כמו תכנון של עסקת סמים" גיחך. "ואתה בטוח שזו הסיבה היחידה שאתה רוצה להיפגש?" שוב חזר אליה החשש שהתקופה ההיא תקפוץ עליה שוב, היא זכרה את המכתב שלו אליה מאז. "אני אספר לך כשאראה אותך". עוד תשובה מוכנה מן הסל. "טוב אז מחר." – "אכן, מחר. ביי." וניתק.

איתמר

ניתוק, שחרור ארוך ואיטי של אוויר. הוא הצליח, הצליח לא לגמגם ולא לחטוף התקף לב במהלך השיחה.

למחרת בבוקר הוא קם, לאחר לילה רצוף בנדודי שינה. כמעט כמו אז, בימים ההם שעוד היו ביחד. הוא קם עם אותה תחושה-חרדה שתקפה אותו בכל פעם שחשב שראה אותה, או כשעבר ליד הקיבוץ בו גרה באחד מטיולי השבת, מקווה ופוחד ממפגש איתה. אבל הפעם זו לא אחת החברות שלה שפגש מדי פעם באוניברסיטה, שסיפרה לו כדרך אגב מה שלומה של המיתולוגית, בעוד הוא מנסה לשמור על ארשת פנים אדישה בזמן שהדופק שלו מטפס מעלה באותה המהירות שבה אבן נופלת לתהום. הפעם זה 'על אמת'. זאת היא – 6 שנים אחרי הפעם האחרונה שבה ראה אותה. הוא תהה בינו לבינו איך יתנהלו הדקות הראשונות איתה. אחרי שהצליח לפתוח את היום נסע לעבודה, שם היה בטוח שהזמן נהיה חברותי לעצמו, נראה היה שכל דקה מחכה לזו שאחריה ולא רוצה לעבור. הזמן פשוט לא זז. הוא רצה שזה יהיה כבר מאחוריו, כמו תור לרופא שיניים, כמו מפגש עם מנהל הבנק ביוזמת הבנק. פתאום המטאפורות האלה נראו כמו אלטרנטיבה טובה. ובכל זאת הוא הרגיש (או יותר נכון קיווה), שהמפגש הזה יהווה את החותם הסופי שיסגור את כל הפינות שעוד נשארו פתוחות כדי סדק. בשתיים אחה"צ הוא עלה על האופנוע והתחיל בנסיעה, אולי הריכוז ברכיבה ישחרר את המתחים, בד"כ זה הצליח יופי. האדרנלין שכבר זרם במערכת, הופנה לכיוונים חיוביים שהיו חלק מהכיף שברכיבה. בעצם, הוא הרהר, האופנוע הזה הוא עוד סמל להתנזרות שהוא כפה על עצמו, הרי אופנוע  זה כלי של איש אחד - כשאתה באמת רוצה להינות ממנו. זה לא רכב שנוסעים בו לטיולים או לאיזה פאב עם החבר'ה. הנסיעה עברה בשלום. כמו תמיד, היה מה ללמוד ולשפר לקראת הנסיעה הבאה. חבל שבתחומים אחרים בחיים הוא לא הצליח ליישם את התהליך הזה. הוא הגיע לבית הקפה שעל החוף לפני הזמן המיועד, רצה לראות אותה כשהיא נכנסת, להיות מוכן למראהּ לפני שהיא תבחין בו. הזמן עדיין היה במצב רוח חברותי כמו קודם.

ואז היא הגיעה.

זה היה בדיוק כמו בפעם האחרונה שבה ראה אותה – שנה וחצי אחרי שנפרדו, בתחילה לא היה בטוח שזו היא, כי לא תאמה את הזכרונות שלו ואת מה שראה בתמונות הרבות נותרו לו. כאילו נראתה פחות זוהרת, פחות מלכותית, כמו תמונת ה'לפני' באיזה פרסומת למוצרי יופי, הקסם לא היה שם.

אבל הוא עדיין יכול היה להרגיש אותה.

טוב, חשב לעצמו, לפחות היא כבר לא מזכירה לי את שחקנית הקולנוע האהובה עלי. אבל מה עם האישיות? אולי היא שוב תצליח לשאוב אותו לתוכה בפשטות שלה ובילדותיות שלה? אם עדיין היו איתה. היא זיהתה אותו וניגשה אליו, הם התחבקו חיבוק מנומס והחליפו ברכות שלום, התחושה הפנימית התחלפה למועקה, כאילו הוא מכריח אותה  לפגוש אותו –והיא רק כדי לרצות אותו – ביודעה כמה הוא עקשן – הסכימה.

ניבה

אצלה דברים התנהלו בפשטות יותר. היא סיימה את עבודתה בשתיים וחצי ונסעה אל בית הקפה, גם אצלה הייתה חרדה, אבל נשלטת. כמו של ילד שנתפס אוכל מהקינוח עוד לפני הארוחה, ועכשיו הוא תוהה מה העונש המצחיק שיוטל עליו. היא נכנסה למקום ותרה אחריו, מענין אם הוא עדיין עם שיער ארוך... אה, הנה הוא, ולא, הוא לא עם שיער ארוך. למען האמת הוא בלי שיער בכלל בחלק הקדמי של הראש – נו טוב, מגיע לו, אחרי שצחק על המצח הגדול שלי כל הזמן. לאחר החיבוק המסורתי הם התיישבו, והיא התבוננה בו, הוא נראה לא כל כך טוב, לא בשיווי משקל, חשבה לעצמה. מסתבר שלמרות השנים הוא עדיין לא חזר לעצמו. – "אז מה החלטת לשנות כיוון בחיים ולהיות סופר?" – "לא, זה פשוט משהו שברגע אחד התפרץ לי בברזיל, אז פשוט ישבתי לכתוב וזה מה שיצא". אמר בעודו מוציא חבילת דפים  מתיק האופנוען שלו – "אז מה איתך בימים אלו?" שאל. "אתה יודע, עובדים. בונים חיים" – "נשואה?" – "לא עוד לא, היו כמה מועמדים אבל הם לא התאימו בדיוק לדרישות." – "אוהו, נשמע כמו 'קחי אותי שרון', או איך שלא קראו לתכנית הדבילית ההיא." – "לא, זה ממש לא ככה, אבל אתה יודע, כשהולכים על כל הקופה צריכים לבחור נכון" – "טוב, אז זה סגר את הפינה בשבילי, אני באמת כבר לא מכיר אותך" – "נכון, וספק אם אי פעם הכרת". אמרה בהחלטיות תוך שהיא מניחה את כוס הנס שלה. "אאוצ' – זה כאב. את לא מאמינה שהיה לנו משהו אמיתי ושונה אז?" – "שונה אולי, אבל אמיתי? היינו ילדים, חשבו שנוכל לכתוב את המדריך החדש לזוגיות. אבל דברים לא עובדים ככה, יש דרכים מסוימות לנהל מערכת יחסים" -  "נשמע כמו נאום של ראש צוות פיתוח בכמה חברות שעבדתי בהן, אולי כדאי לך להצטרף לַכנופיה" אמר בהלצה עם החיוך היודע כל שלו. "לא תודה, טוב לי עם הכנופייה שלי. מה איתך? כבר נשוי?" – "ממש לא, חזרתי מדרא"מ לפני כה חודשים ואני עדיין מנסה לחשוב מה לעשות כשאהיה גדול." – "נו, אז מה עם התשובה לשאלה שלי? יש עוד סיבה למפגש הזה?" – "את האמת, עכשיו כבר לא, עכשיו אני מבין שכנראה לא נועדנו להיות זוג, אני יכול בלב שקט לומר שלא". ענה בלי להסתכל עליה. – "למה? חשבת שאולי המפגש הזה יצית מחדש את האהבה? או כל מטאפורה לעיסה אחרת שיש?" – "לא, לא נראה לי שזה מה שחשבתי, פשוט תהיתי אם כל הפעמים האלו שבהן רציתי לנסוע ולחפש אותך היו לשווא, או שיש סיבה טובה למה לבסוף לא עשיתי את זה, ומה אצלך? היו לך מחשבות כאלו בתקופה שאחרי הפרידה?" – "לא יודעת, לא התעסקתי בזה יותר מדי, בשלב מסוים עוד כשהיינו ביחד, היה לי ברור שזה הולך להיגמר, אלא אם כן יקרה נס. היות ואני לא מאמינה בניסים, זה היה די ברור. חוץ מזה, לי הייתה עבודה שגמרה לי את כל זמן העירנות שלי ביום ובלילה, ואח"כ בטיול כבר צברתי מספיק מרחק וזמן מאיתנו אז זה עבר די חלק." – "טוב לפחות חצי מהמערכת יחסים יצא מזה שלם" אמר בציניות השגורה שלו. "טוב אז מה אני עושה עם זה? קוראת וחותמת על איזה מסמך?" – שאלה והשיבה את השיחה לנתיב שבו רצתה שתזרום. "פחות או יותר, תוסיפי את ההערות שלך על המסמך עצמו, בסוף יש את מסמך האישור עם כל השטויות המשפטיות. ו...." היסס לרגע, כמו תוהה מה תהיה תגובתה לדברים שמיד יאמר לה. "עוד מסמך שבו את זכאית לתמלוגים מהספר. זאת תוספת שלי, רק רציתי להיות הוגן, אחרי הכל את חלק מהסיפור" – "אוקי, אני אקרא ואוסיף את ההערות שלי, אבל אל תצפה ליותר מדי. אתה בטח עדיין יודע שאני לא חזקה בלזכור דברים, ובנוגע לתמלוגים, אני אחשוב על זה, לא יודעת אם בכלל יצא מזה משהו" אמרה בחיוך חצי מתנצל חצי ארסי. "מגניב", אמר בהתעלמות מהחלק האחרון של דבריה, "ואגב, סתם בשביל העניין האקדמי, מה נראה לך? אם הייתי מופיע על סף דלתך מתישהו בשנים האחרונות - חדש, חדיש ומחודש, היה יכול לקרות בינינו משהו שוב?" – "לא יודעת, נראה לי שאם היית ממש משכנע, הייתי מקבלת אותך בחזרה, אבל זה לא היה מחזיק. במקרה הטוב היינו נפרדים שוב וחוזרים כל אחד לחייו, במקרה הפחות טוב, היית יכול לפתוח סניף בלוקבסטר עם הסרטים שהיית אוכל בסבוב השני הזה". שוב היא עוקצנית. "כן, האמת שזה גם מה שאני חושב. לפחות בקטע הה אנחנו עדיין מתאימים." אמר בקריצה. "אז כשאני מסיימת, לשלוח לך את זה במייל?" – "מצחיקה כתמיד, תתקשרי ואני אבוא אסוף את הטיוטה". החשבון הגיע והיא הושיטה יד אל תיק הגב שלה. אני מזמין, הוא סימן בידו. תמיד חייב להיות זה שיאמר את המילה האחרונה. היא פלטה שלום קצר וחזרה אל חייה.

איתמר

כבר מהשלום הראשון שלה הוא הבין שהוא בזבזן, הבין שהוא בזבז את השנים האחרונות בחייו בלשאוף לחלום שאף פעם לא נועד להתגשם, הוא שאף לנוסטלגיה – ונוסטלגיה מטבעה ומתפקידה – מקומה בעבר – אי אפשר להביא אותה אל ההווה. הוא הבין שהצבע הורוד הזה שבו צבע אותה, היה צבע מים שלא עמד בממבחן המציאות, שכמו שטפה אותו והחזירה את האפור – את האמת! כשחזר אל האופנוע, שתמיד העלה בו חיוך כשראה אותו, הוא היה חצוי, אבל הפעם לא בין העבר להווה, הפעם הדואליות ברגשותיו היוותה בדיוק את ההיפך. את ההשלמה.

חלק אחד בו היה עצוב על כך שהפנטזיה שוב התמוססה אל המציאות. כמו אז בטיול כשפגש בחורות ובנה עליהן הרים וגבעות בראשו ואחרי כמה ימים גילה כמה הן שטחיות / ילדותיות / סתם לא מתאימות, ולא הבין איך יכול היה לבזבז עליהן זמן ורגש.

אבל החלק השני – כאן באה האמת בצידה החיובי – הידיעה, ההבנה, ההפנמה! זה נגמר! היא לא תחזור לרדוף אותו בזכרונות. הוא כבר לא יחסום את עצמו בפני כל בחורה שתנסה להתקרב רק כדי שיוכל להיות פנוי מקשר למקרה אולי תופיע פתאום ותגיד – 'חזרתי, הבנתי את זה, אנחנו צריכים להיות ביחד'. סוף סוף הוא ידע שזה לא יקרה ובעצם אף פעם לא היה אמור לקרות, זו הייתה אפיזודה, שלב בעקומת הלמידה, או כמו שאומרים בשיר 'זו הייתה חמימות חולפת'.

הוא טיפס על האופנוע וחייך לעצמו חיוך שרק הקסדה עצרה. "I AM MINE" הוא אמר לעצמו.

האופנוע גרגר והתייצב על סל"ד מונוטוני.