אז אחרי שלפני חצי שעה סיימתי לעשות קופי-פייסט לסיפור שכבר יושב אצלי במחשב כמה שנים, החלטתי להבהיר כמה דברים, אז פשוט לקחתי צבע לבן.

ועכשיו ברצינות - לפני כמעט 5 חודשים החלטתי לפרוש ממקום העבודה האחרון שלי עקב השינויים הפרסונליים (הרבה אנשים טובים עזבו) והמנהליים בחברה, ומאז אני "משחית" את זמני בשיפוץ התמונות שלי בפוטושופ, ברכיבה על אופניים הקלטת מוזיקה ושאר דברים שעושה אדם שיש לו זמן איכות בשפע.

בצר לי החלטתי להצטרף לרפי לירי ולמשוך גם אני בעט הסופרים (והמבין יבין)

מקווה שתהנו. (כל השלושה )

הפוסט שלפניכם הוא תוצאה של הצורך להבעיר זמן בנסיעה באוטובוס (כן. הדבר המלבני הגדול הזה שעולים, משלמים כמה שקלים והוא לוקח אתכם ליעדכם - עם הרבה הרבה עצירות בדרך).

ביקרתי היום במקום העבודה הקודם שלי ואח"כ במעבר חד הלכתי להיות חלק מהמוחים ברוטשילד, מחאה צודקת שנראה שלא מנצלת עשירית מהפוטנציאל הטמון בה רק קצת חבל שמערבים בה פוליטיקה, לטעמי להאשים את הממשלה הנוכחית במצוקת הדיור שקול להאשמתה במפלס הכנרת ומצב משק המים בישראל - בשני המקרים מדובר במחדל של ממשלות קודמות שאפשר לעקוב אחריו עד העשור הראשון למדינה. מחדלי תכנון, ביצוע וראיה מעבר לארבע (במקרה הטוב) השנים של הכהונה.

והריהו לפניכם:

יום רביעי 19.07.2011

שהם 4 חודשים ו-19 יום לספירת החופש.

אז מה היה לנו היום? כרגיל יקיצה טבעית בשתיים-עשרה בבוקר (נא לסנן קללות בשקט) אחרי דילוגים בין התחבטות להתלבטות, ניצחה ההתלבטות ונסעתי לבקר את החברים במקום העבודה האחרון שלי - ממנו יצאתי לחופש הנוכחי.

קו אוטובוס המחבר את דיזינגוף להרצליה קיפוח התגלה במפתיע (מדהים איזה דברים עושים לך טוב כשאין לך רכב חברה צמוד לישבן). לאחר שלוש שעות בהן פגשתי את השותף לחדר, אחד האנשים הקרועים שהייטקיסט יכול לבקש לעצמו, את הצוות שלי ואת הבוס - את כולם לא ראיתי מאז עזבתי, הבנתי שלא התגעגעתי למקום כלל ושההחלטה לעזוב התגלתה כנכונה עוד יותר - האנשים שם טובים (ברובם) אבל המקום השתנה בחמש השנים ששהיתי בו והגיע הזמן להמשיך הלאה.

יצאתי כבד יותר באוהל ששאלתי מאחד החבר'ה, אותו תכננתי למסור לחברי הטוב ח' שרצה להקים אוהל ברוטשילד עם שאר המוחים למיניהם. בחזרה בדיזינגוף החלטתי להתקשר לגברת ת' איתה התרועעתי על בסיס חצי קבוע בעבר הלא רחוק ולהתנצל על משהו, אבל על זה נרחיב בפוסט אחר אם ירצה השת  (הטעות במקור) לאחר שיחה בהמשכים של שעה עם ת' בה זכיתי להוסיף לעצמי עוד כמה שמות תואר כגון 'עלוב' ו'אדיוט', די ביושר אם להיות הוגן, שמתי רגליי לרוטשילד למפגש עם ח' ואשתו שתחיה. לאחר 15 דקות הליכה בהן גיליתי כי למזג אוויר של יולי בתל אביב יש תכונות כימיות הגורמות לזיעה להיות חזקה יותר מדבק 3 שניות הגעתי ל"כניסה" למתחם - בואך הבימה. אכן מחאה גדולה הרהרתי לעצמי, ובעודי מהרהר חצה לו הרהור נוסף את צומת המחשבה בטענה כי לא שופטים קרחון לפי החלק שבולט מעל המים.

כרגיל במדינתנו המתפתחת ברוורס, הפרדה ומיקוד הם עניין יחסי. מתחם המחאה ה"ראשי" דמה בעיניי יותר ליום הסטודנט האגדי ההוא בחוף ניצנים - ערימת אהלים וביניהם אנשים חופשים, כשמדי פעם מישהו זורק משפט שכולל את המילים 'דיור', 'מצוקה', 'מדינה'  ו-'מZוינת' בסדר זה או אחר. בכלל מראה מחאת הדיור משול בעיניי לחנון מאותגר מינית בבית Zונות תאילנדי - יש הרבה רצון לשנות את הסטטוס קוו (וזה תמיד מבורך) אבל בסוף הוא יחזור הבייתה עדיין בתול ויאשים את הZונות (שיושבים בממשלה).

יש שם הרבה אהלים, הרבה אנשים עם כוונות טובות. אבל נדמה היה שכל נסיון לארגן משהו שמזכיר (אפילו קלושות) הפגנה גווע במהירות. שיא הערב מבחינתי היה כניסה של כמה חברים וחברות (שלאחר מכן הבנתי שמשתייכים לתנועת השמאל הלאומי) לבנין נטוש (או שנמצא בבניה - היה חשוך לי) שם פרצו בנאום ספונטני עם כמה סיסמאות קליטות. ואכן במהרה התאסף לו הקהל מסביב. ממש כמו אוויטה - רק בקטן  ובלי ארגנטינאיות.

את הערב קינחנו ב"הומלס נולד", ביטוי שטבעה אחת (בהיעדר תואר מתאים יותר) המנחות, שבו עלה לשיר יהלי סובול כמה שירים ואחר כך מסר את המיקרופון (ואת הגיטרה, יש לציין) לכל מי שרצה לשיר. דגדג לי מאוד לעלות ולתת את keep on rocking in the free world כתרומתי הצנועה למחאה. לבסוף חסכתי מעצמי ומהקהל הקטן את הטרדה שבצפייה בנגן גיטרה עם קול בלתי מוגדר.

לסיכום, עד סוף השבוע גם אני אשן באוהל ברוטשילד. למרות שאני מאמין שהעניין מפוספס ובנוסף מאמין שאם רוצים שינוי בתחום הזה צריך צעדים דרסטיים. מודל ברזיל - אנקדוטה ששמעתי מדודתה של אחת ממכרותיי הברזילאיות. הממשלה החליטה להעלות את מחיר הנסיעה באוטובוס באחוז לא משמעותי (משהו השקול ל-20 אגורות בארץ). היום שלמחרת ההעלאה הסתיים עם כמה מליוני אנשים ברחובות, עשרות אנשים מאושפזים וכמה אוטובוסים שרופים בצמתים ראשיים - למחרת המחיר ירד בחזרה למקור. אני לא מעודד לאלימות מכל סוג שהוא, אך נראה שבמדינתנו כל צליל מחאה שנמוך בעוצמות מבום על קולי לא מטפס את העליה של הקסטל בדרכו לכנסת.

ולסיום אל תשכחו - יש לנו ארץ מפגרת (גם אחרי ברזיל)