בואי.

תתקרבי למסך, תסתכלי ,

אפשר לקרוא לזה השחטה, או אולי יצירת אומנות, 

הסתכלות על גב כל כך יפה, יכולה להיות גם סתם אוננות.

אבל אני מבינה. מבינה שככה אני מבינה,

זה היצר -זו יצירה, יש שם את הטוב וקצת מהרע.

אבל בשקט בשקט, ליבי מוצף דמעה,

דמעה שמכילה אותה ואותה,

 נקרעת בינה לבינה ובינו שהוא

גם וגם קצת ככה וככה 

משחק אותה אחלה.

שש.

תפתחי אוזנייך טוב טוב,

אצלי אחת הפסיקה לתפקד, ככה ככה.

את שם מרחוק את פה מקרוב

אל תישארו ככה וסתם ככה.

בין השתיים, הגורמות לפיצול ,

קו חלק, סקסי,ציורי, מלטף

עמוד שידרה, חלק- לא שבור,

אינו סדוק, הופ את בשניות על הרגליים.

חד וחלק, כי ככה צריך, לא להיבלע,

אלא לבלוע, הצפרדעים מקרקרות ,

שיקפצו לביצות, נבלע לנו לכיף סוכריות צבעוניות.

כי זה להיות בין הככה לסתם ככה.

כנפיים.

שקט עכשיו.

הזמן להתפנות, תתפני מפה.

שקט. עכשיו רק לתת.

עכשיו רק להניח, את הראש מעל ולא מתחת.

עכשיו תורך, 

רק אהבה. ולא בשביל הככה.

אלא בשביל שתסתכלי ותגידי ,

הכנפיים רק מאחורה, מחזיקות.

אבל אני עדיין הולכת,

ולא, 

 בכלל לא, 

לא ,לא ,לא

אין מצב- לא,אני לא עפה,

ואת,תתקרבי, יותר קרוב,

לוחשת-צורחת!

גם לא,

גם את לא עפה!

כי אצלי, אני החלטתי-אצלי  זה ככה...

                               }{