אומרים שחיי כלב הם חיים קלים. בלי דאגות, בלי משכנתא על הראש, מינוס בבנק ושאר ירקות. אבל לא כך הדבר! לי למשל יש בנק מתחת לכרית שלי וכל כמה ימים אני מפקידה שם עצמות וגם ביסקוויטים. חוסכת ליום גשום. אומנם אני לא עובדת למחייתי אבל כל היום 'בואי', 'שבי', 'תני שלום' זה לא מעייף? וכשזורקים לי דברים ואומרים לי להחזיר אותם, למה זרקתם אם אתם רוצים את זה חזרה? ואח"כ אומרים שאנחנו יצורים לא חכמים... ונראה אתכם יושבים ומחכים כשהשלפוחית שלכם עוד רגע מתפוצצת בעוד הם יושבים ורואים בטלויזיה את ההוא עם הקרחת שמסדר לאנשים את המינוס בבנק. להיות תלוי במישהו אחר כשבסה"כ אתה צריך פיפי... נראה לכם הגיוני הסידור הזה? להסתובב ולרוץ אחרי הזנב שלך. לא קל... הרי הוא חלק מהגוף שלי אז למה אני לא מצליחה לתפוס אותו?! צריכה לחשוב על זה. אז אומנם לא מזמן נפצעתי כשהיינו בפארק ושוב זרקו לי מקל להביא (זה דווקא המשחק האהוב עליי) ובמקום לתפוס אותו כמו שצריך הוא נכנס דרך הלוע, קרע את הלשון ונתקע עמוק בגרון. לא הבנתי איך זה קרה לי,אני מומחית בפריזבי הרי. ומאיפה כל הדם הזה מגיע לעזאזל? אמא, שהיא לא בנאדם רגוע מטבעו גם ככה,התחילה לבכות ורצה איתי באמצע הלילה לאחד שהרדים אותי ולקח על זה אלפי שקלים. על מה? על זה שישנתי? ובהמשך עברתי עוד כמה הרדמות כי פתחתי לעצמי את התפרים פעם אחת ועוד פעמיים שמצאו שבבי עץ נוספים בצוואר שגרמו לו להתנפח. וחודש של כמעט יום ביומו להחליף תחבושת אצל המרדים, שמשום מה כל פעם שאני שם אני נרדמת מה זה מהר.... מוזר. וכל פעם כשחוזרים הבייתה אמא ואבא תוהים מאיפה הם יביאו את הכסף למרדים שזה מסתכם באלפי שקלים, ואני מיד עושה פרצוף שכואב לי ואמא אז אומרת כמו תמיד: לא יהיה לי אוכל לעצמי אבל לה תמיד אני אדאג. ואבא? שותק. כהרגלו במקרים מהסוג הזה. עכשיו הבנתי למה הם רואים את הקירח. ועכשיו שהיו ימים סוערים עם רעמים וברקים הם ממש נראו מיואשים. אני בוכה, מתהלכת סחור וסחור ומתחבאת תחת השולחן, אמא, שלא יכולה לראות אותי ככה מנסה להרגיע. אבא אומר: עזבי אותה, את רק נותנת לה חיזוק חיובי להתנהגות ולפחד שלה. מה שנכון... אבל תמשיכי.. אני בשלי, כואבות לי האוזניים. מה זה הבומים האלה? אולי אחמינידג'אד מפציץ אותנו? ואיך זה שהם עדיין יושבים? אז אני קופצת עליהם. אבא מתעצבן, ואמא אומרת: היא פשוט מפחדת. אני לא מפחדת, מפציצים אתכם, אנשים. תתעוררו !!!
ולמחרת שוב אנחנו אצל המרדים,(עוד פעם זה?) אמא בהתייעצות. מה לעשות? התרופות הטבעיות שנתנה לי לא עזרו לי להרגע וכל חורף אותו הסיפור איתי. המרדים אומר לה לנסות אולי ואליום או פרוזאק שיעזרו הרבה יותר. ושוב היא שולפת את הכרטיס הזה מהפלסטיק שמשלם כל דבר. איפה הקירח שצריך אותו? אז אחרי לבטים בינה לבין אבא הוחלט לקנות לי פרוזאק. פרוזאק זה לאנשים בדיכאון לא? אני לא מדוכאת... הזנב שלי מכשכש בלי הפסקה. זה רק הבומים האלה,שמישהו יפסיק אותם כבר ואת האור הזה שבא לפניהם. ועכשיו, אני ישנה טוב כבר כמה שעות. לא בגלל הכדור, הוא לא הזיז לי. אני הרי סוסה גדולה. פשוט הבומים נגמרו. מה שכן, נראה לי שאמא צריכה לקחת ואליום... היא קצת בלחץ. טוב... ההוא עם הקרחת מפחיד.
|