וודי אלן לצד פיליפ רות לצד בשביס זינגר הם מהאהובים עלי. ביחד הם יוצרים את היהודי השלם בעיני, על כל הטוב שבו. בשביס העלה אות מהעיירה המזרח אירופאית לאמריקה, ושם בפיו את האנגלית היידישאית על שלל ביטוייה, על כל קשיי ההתאקלמות שלו, פיליפ רות העלה את הנויירוטיות שלו והבליט את צדדיה המרירים בהומור שעליו נגזר המשפט על היאוש היהודי שבא לידי ביטוי בצחוק, ואילו וודי אלן לקח את כל אלה למסך הגדול. "חצות בפריז". איזו פריז. איזו מוסיקה. מעולם לא נראתה שעת חצות כמו חצות בפריז, ומאז סינדרלה ונעל הזכוכית לא קם לפריז כקסם הזה של וודי אלן. וכדרכו, משחיל אלן את ה"לקח", את הנמשל, בשנינות כל כך דקה, ברכות כל כך מלטפת, ביופי שכמעט מכאיב. אין מלחמות בעולם זולת מלחמות אגו. אין כיעור בעולם זולת האופי האנושי עצמו. וודי אלן מצביע על הריקנות המחפשת מילוי ברכושנות, בתאווה, לעומת העומק האינסופי שבאמנות ובספרות ובציור שמותירה את האמנים הגדולים עצמם רעבים ומחפשים אבל משאירה לנו בעולם כל כך הרבה יופי וכאב שאין לו סוף ביצירה האלמותית. הוא חושף את הפער העצום בין ה"כאן ועכשיו" לבין ההתרפקות המתמדת על העבר, על הזכרון..... הוא מלהטט בין תקופות, מענג את החושים, משחק בצבעים ומכניס את הצופה לשעה וחצי של שכרון.
בעיני ולאזני היתה זו פריז במיטבה, על המוזיקה והרומנטיקה שעושות את כל הקסם. צללתי לפריז של האוהבים, פריז של הגשם, פריז של בתי הקפה הקטנים והשווקים של ימי ראשון... פריז של פעם, פריז של עשירים, בכסף, בדמיון, ברוח........ הייתי בתוך בועה מתקתקה של רומן, סוכריה מתוקה בעטיפה צבעונית, חלום בתוך חלום בתוך חלום........ ומי שלא נותן למציאות לקלקל לו את הטעם, ומי שרוצה לצלול לקצת לתוך נוסטלגיה צבעונית רומנטית, מי שרוצה את הציניות של אלן טבולה בדבש ומצופה בסוכריות קטנטנות צבעוניות - זה המקום וזה הסרט. "חצות בפריס".
|