א. ברלוסקוני לא מספיק לו

ירמי עמיר, פעם חבר חביב לעבודה ב"ידיעות אחרונות" משווה בסטטוס הפייסבוקי שלו ועכשיו גם בבלוגו כאן את בנימין נתניהו לגבלס. 

כל זאת בשל מה שמתואר בתקשורת כניסיונות השתלטות של לשכת ראש הממשלה על רשות השידור.

בחייאת ירמי. השוואה לברלוסקוני למשל לא מספיק טובה בשביל לקדם ולמתג ספר או מצב רוח מה-זה-מהפכני?

צריך לרדת כל הדרך אל הכסאח בשביל להעביר את המסר?  

ב. מבחני התאמה כנשק 

היתה לי זכות לשבת בועדות מכרזים ולצרף את שיקול דעתי לדעתם של אחרים. בכמה מן הועדות הונחו בפני הועדה תוצאות של מבחני התאמה שנערכו למועמדים. 

בא אדם ליום של בדיקת כישורים. צוות של פסיכולוגים מתבונן בו כבפרפר תחת העדשה. ולפעמים הוא אכן מפרפר שם.

ולא שהם - מבחני ההתאמה - היו כלי עיקרי שהיטה כף לכאן או לכאן. כמה מן השלוחים בחדרי ועדות במכרזים של השירות הציבורי בעיקר מגיעים לעמל יומם ובכיסם שם ידוע מראש. אומרים להם שאם פלוני לא יבחר- מוטב להם שלא יחזרו הביתה, כלומר למרכז.

 אך היה למבחנים משקל של דבר מה נוסף. מעין ראיה המטילה ספק גם במתודרכים ובמשוכנעים. 

בימים האחרונים נעשה שימוש בתוצאות מבחני התאמה שנערכו לפני 8 שנים לאיש תקשורת בכיר –יוני בן מנחם - כדי לפסול אותו כמועמד לכהונה ציבורית רמה. 

מבלי לחוות דעה על כישוריו של מר בן מנחם לתפקיד שאמור להיות הבלם המרכזי ללחצי לשכת ראש הממשלה על השידור הציבורי - המשתמש פומבית בנשק הזה – פוסל במומו שלו.

מבחני התאמה הם חומר רגיש וחסוי. הנבחן יכול שלא עמד בלחצי אותו יום ויעמוד בהם בהצלחה שנה אחרי. 

חמור מכך: היודע כי מבחני התאמה אליהם ניגש עלולים להפוך בעתיד למידע פתוח ונגיש לציבור – יצדק אם יסרב לגשת.

חשיפת תוצאות מבחן התאמה בפומבי היא חטא אתי המלמד כי בקרבות על כיסאות משפיעים ומעצבי דעת קהל באזורנו – כל טיל כשר.

ב. פצצת מצרר מתקנת עולם

שוב ושוב מפנים אותי חברים יקרים בפייסבוק לבלוג של יהודי אמריקני בשמאל השמאלי – "תיקון עולם" פרי מקלדתו של ריצ'רד סילברסטון.  כתבתי לא אחת על הדרך בה עושים פוליטיקאים שימוש באקדח השמועות כדי לחסל קריירה פוליטית. 

אך הבלוג של סילברסטון הוא פצצת מצרר והוא מתקן עולם בערך כמו שאני חוקר את הדי. אן. איי של עכבישים ארסיים. 

אומרים לנו שהימין חסר עכבות ואלים בעימותי רחוב או בהדבקת תוויות של בוגדנות על אישים ועמותות מן השמאל. 

אך צאו וראו – כאשר שמאל יהודי אמריקני רוצה לתקוף ימין בישראל הוא מסוגל להפוך גם למרים הדגל של ערכי המשפחה ולדבר בלשון הרוב המוסרי הרפובליקני בארה"ב.

פצצת מצרר לא רק מפני שהבלוגר כותב חופשי-חופשי מה-בא-לו. ימי רחל המרכלת הם תקופת האבן בהשוואה למהירות, לנגישות ולשיטת ההפצה העכשווית ברשת.  

בתוך שעות מועברות בין פייסבוק לטוויטר האשמות לא מוכחות. עדויות של אלמונים המסרבים להזדהות. משם – לאתרי חדשות שלא עומדים בפיתוי. חלקם מעלים את הטכסט ומורידים אותו – אך מותירים טביעת אצבעות. מגוגל לסמטרפון ובחזרה. 

 אני קורא לחומר הזה ניוזבל. ניוז שהן  זבל הממחישות לי כל פעם מחדש את הצורך בעיתונות מקצועית דוקא בעידן חגיגות הבלוגוספירה.

ולא רק מפני שעיתונאי מקצועי יודע שיעמוד בבית משפט ויצטרך להוכיח כי אמת דיבר. גם מפני שלמד והפנים – אם הוא ראוי לשמו – כי ידיעה חייבת אימות מוצלב שאינו מסתמך על מקור אחד.  

 ברקע תלוי ועומד גם כתב האישום הקבוע כלפי התקשורת "השותקת" של המיין-סטרים שאינה ממהרת להפיץ חומרים מחסלי מוניטין ללא בדיקה עצמאית משלה.

להזכיר: מדובר בנכסי מוניטין של אדם ושל בעלי משפחות. בדרך לפסטיבלים נוסח חבר הקונגרס אנתוני ווינר – הכל הולך.

אני מכיר היטב את הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להרוס קריירה פוליטית.  הרס כזה ממתג ומשדרג את הצייד המסתובב בגאווה עם קרקפת בלעדית התלויה לו על חגורתו: עוד נבחר אחד – בחוץ.

אלא שגם ציידים מובהקים, אם אנשי מצפון הם, מגלים לאורך השנים כי הראש שהסירו נותר תלוי עליהם - ולאו דוקא על החגורה.

למעלה: ריקוד התחרות מתוך Pulp Fiction  של טרנטינו. מה הקשר? מרתק. אלים. זול. לא עושה חשבון.

הסרט שהפך קלאסיקה קולנועית נפתח בחמש דקות שיחה שקטה על הדרך בה מכנים הצרפתים את ההמבורגר שלהם – רויאל – ואחר כך בא חיסול בירי. בדם קר. אלא שאחד המחסלים מצטט בתוך כדי הרצח גם פסוק מקראי.

 אם חיסול – שיהיה עם עומק. עם שליחות. אפילו עם חזון.