זה היה ביום שישי. ימי הולדת תמיד חגגו אצלנו בשישי. וכשאני אומר "אצלנו" אני מתכוון אצל הילדים, של כיתה ד', בבית הספר היסודי, שלנו, בירושלים. למה יום שישי? לא זוכר מה היתה הסיבה, אולי נוחות של ההורים, אולי סתם נוהג שהשתרש, אבל בכל מקרה כך זה היה. חוץ מיום ההולדת שלי, שחל בעצם בחופש הגדול, כך שאף פעם לא, באמת, יצא לי לחגוג אותו עם כולם וכמו כולם. תמיד היו קובעים ליד המכולות, או משהו כזה. סופר עוד לא היה אז, אבל מכולות כן, והן היוו מקום מפגש שכונתי שכזה, שכולם, ללא יוצא מן הכלל, הכירו. ליד המכולות הגדולות או הקטנות, כך היינו קובעים, בלשון ריבוי, למרות שהיו, למעשה, רק מכולת אחת גדולה ואחת קטנה. משם, מנקודת המפגש, בה היינו מתאספים ומבלים שעה לא קצרה, היינו ממשיכים לבית או לחצר הבניין של "ילד היומולדת", היכן שהוא בשכונה. ביום שישי, הספיציפי הזה, נפגשנו ליד המכולת הגדולה של שלמה ואדלה. זה היה אמור להיות יום ההולדת של יורם ק'. ראשונים הגיעו הבלתי פופולאריים בעליל. השיער שלהם היה מסורק, בדרך כלל, הצידה, כשמים רבים מוזלפים בו, על מנת לשוות לו מראה חגיגי, הראוי לימי הולדת. בידיהם החזיקו הילדים מתנות. מי מחברת ומי מחק, מי בובה או עט, או קוקיות. מתנות סמליות. לא ענקיות. למתנות ענק לא היה כסף, אף אחד ממילא לא ציפה להן, וגם לא היה מבחר גדול מדי בחנויות, באותן שנים. לעיתים התאגדו כמה וכמה וקנו תקליט, או פוסטר, לעיתים כל הכיתה כולה, או רק המקובלים, אבל היו שבאו עם מתנות בידיהם. אחרי הבלתי פופולאריים החלו מגיעים הדייקנים. אלו שבאים בזמן. אם אמרו ארבע במכולות הגדולות, אז בארבע הם במכולות הגדולות. לבסוף היו מגיעים המאחרים. אני הגעתי בגל השני. גל הדייקנים. בזמן שהמתנו למאחרים, מודדים זה את זו, ואלו את מתנותיהם של אלו, מישהו סיפר שקובי, הילד הכי חזק ומלא חיים בכיתה, עשה משהו רע. רע מאד אפילו. אינני זוכר, אפילו, מה היתה אותה האשמה חמורה (אולם בטוחני שלא ברצח עם היה מדובר) והאם היה בה מן האמת, או שכל כולה היתה רכילות זדונית. בין כך ובין כך, כמנהיג טבעי, הובא העניין לפתחי, ואני, שתמיד הייתי מגינם של החלשים, הקשחתי את ליבי. קובי אינו מהחלשים, חשבתי. נהפוך הוא. הוא הארי שבחבורה. ולכן עליו להיענש בהתאם. ולפיכך, בניגוד לאופיי ולדרכי, ובחריצת משפט שדה, במעמד צד אחד בלבד, הכרזתי, לראשונה בחיי, חרם! חרם על קובי. ואיך בדיוק יתנהל החרם? שאלוני בקהל מרעיתי הצעיר. איך שקובי יגיע נברח ממנו כולם ביחד, כמו היה מגיפה שחורה, ולא נדבר איתו בכלל. אף אחד. כך ידע וילמד. הדברים אמנם לא נאמרו במילים הללו ממש, אבל זו היתה רוח הדברים דאז. וכך קרה שבשעה ארבע וחצי, כמעט, כיאה למעמדו הרם, של הילד החזק בכיתה, הגיע קובי, חציו רכוב וחציו מדדה על סקייטבורד, שאולתר בעזרת כמה גלגלי קוגלגרים ישנים, שפורקו מאיזו מכונה, מחוברים לקרש עבה ומנוסר בגסות. שערו היה רטוב, ובידו היתה מתנה עטופה. כבר מרחוק הוא זרח לקראתנו בחיוכו הרחב. "עוד לא!", צעקתי את פקודותיי. "רק כשיתקרב". רציתי אפקט מקסימלי לחרם שהוטל. כשחיוכו הגדול של קובי החל מעקצץ את פניי, מפאת קרבתו ההולכת וגדלה, נתתי את האות. "עכשיו!" צעקתי, והחילותי לרוץ, מקובי והלאה. שאר בני הכיתה עשו כמותי, עוזבים את קובי, שמעולם לא חווה חוויה דומה, המום, נעלב ומאחור. כשתפסנו "מרחק ביטחון" מן המפגע, נשוא החרם שלנו, עצרנו מריצתנו, מנסים להשיב לעצמנו את הנשימה, ולבחון האם קובי דלק אחרינו, או שנשאר על עומדו, מבין שזה עתה הוחרם. קובי, הילד השמח והחזק בכיתה, עמד במרחק, במקום בו עזבנוהו, ו..... בכה. זה היה שובר לב. לא יכולתי לעמוד במחזה, שאיים לקרוע את ליבי, מבית החזה הקטן, העולה ויורד שלי. ניגשתי בחזרה אל קובי, שעמד והמטיר דמעות כמים, לא מבין על מה ולמה כה התאכזרנו אליו, מסמן בידיי לחבריי לעשות כמותי. לא זוכר אם אמרנו לו על מה נענש, ואם היטיב את דרכיו, או למד לקח כלשהו, אבל אני, את הלקח שלי למדתי באותו היום - לא קוראים להחרים חברים!
חרם אישי פעם החרמתי את יפו, על בתי העסק שלה ומסעדותיה, לאחר שרגמו שם, שבוע אחר שבוע, את רכביהם של יהודים, שבאו לקנות ולבלות כמימים ימימה. שנתיים ומחצה לא ביקרתי שמה. פעם לא הלכתי לקולנוע, שנה ומחצה, כמחאה על מחירם המופקע של הכרטיסים. גם את המכולת שלי, בה אני מוציא את חלקה השמן של משכורתי הרזה, החרמתי פעם ,לשבועיים, בשל יחסם הרע. אבל מאז המקרה עם קובי, מעולם לא קראתי לאחרים להחרים מאן דהוא, מאחיי, ותהא הסיבה אשר תהא. חרם הוא עונש אכזרי. רדיקאלי. אפקטיבי מול אויבים (וגם אז במשורה), וכמוהו כחרב פיפיות מול אחים. לא על הכל אנו חייבים להסכים, ולא הכל ניתן שנראה, כולנו, עין בעין. אולם בטרם שנקרא להחרים, איש את אחיו, חשבו טוב, האם לא גרוע נזקו של החרם, ופגיעתו, מתועלתו! |