יום ראשון.

אולם ארוחת האוכל במלון הוא ענק, אבל כדי שלא ייראה כמגרש כדורגל עמוס שולחנות, הוא מחולק למשטחים במפלסים שונים, אליהם מגיעים במסלולים משופעים, כך שאתה אמנם מבין שמדובר במרחב ענקי, אך אינך חש בכך.

יוצאים לסיור מחוץ לוינה, באגם תת קרקעי, שהחל כמכרה לדשנים, עד שהוצף במים, נוקז, ולקראת תום מלחמת העולם השניה שימש מפעל לייצור גופו של מטוס הקרב הסילוני האחרון של גרמניה (היינקל HE-162). המדריך אמנם אומר שמדובר במטוס הקרב הראשון, אבל זה לא מסתדר עם מה שידעתי עד אז, ואחרי חזרתנו אני בודק באינטרנט.

לאחר מכן נעשה המקום גם אתר זיכרון לעובדי הכפיה שרובם לא שרדו, וגם אתר תיירות, כאשר ספינה חשמלית שטוחה משיטה תיירים באגם הרדוד, שנוצר עם ההצפה, ולא נשאב.

במקום גם הוסרטו כמה סצינות מגירסת דיסני של שלושת המוסקטרים (הכלא, למשל).

המקום מעוטר בלא מעט שלטי הסבר וזיכרון. בגרמנית ואנגלית, וגם פינות תפילה.

בעמדה ליד מעגן הסירה מצוי שלט גדול בגרמנית בלבד. המדריך מבקש ממני לקרוא ולתרגם – וכך אני עושה.

"בעת הימצאות על הספינה אסור באיסור חמור לעמוד או להתנועע עליה נמרצות מחשש התהפכות".

כן, אוסטרים, אחרי הכל, זה סוג של גרמנים.

(מתקשר לי מיד עם הכתובת שמצאתי על עמוד אחיזה באוטובוס ברלינאי: “נא להיאחז בחזקה”, וכמובן, כתובת ההסבר האלמותית שעיטרה את שטרי הכסף הגרמניים שלפני היורו. (“מארק”) “כל המזייף, או מנסה לזייף, או מפיץ או מנסה להפיץ, שטרות מזוייפים, עובר על החוק וצפוי ל-עד שתי שנות מאסר בבית סוהר”).

הסיור עובר בשלום, ואנו חוזרים לוינה, לסיור מודרך, עם מדריך מקומי, דובר עברית במבטא דרום אמריקאי. אנו עוברים בין הארמונות והמוזיאונים, ממשכן מקהלת נערי וינה ועד בית הספר הספרדי לרכיבה, ומסתבר שהמדריך אינו יודע אפילו את מסלול חייו של וינאי ממוצע. אני מסביר לו את מה שהסביר לי דודי לפני שנים רבות. בצעירותו שר הוינאי במקהלת הנערים, ובזקנתו הופך לליפיצאנר (גזע הסוסים בביה"ס לרכיבה).

הסיור מחזק את שידעתי מלכתחילה: חייבים לחזור לכאן לאיזה שבוע כדי להיכנס לשני המוזיאונים לאמנות ולכל אותם מבנים.

אנו מגיעים ל"אנדרטה לזכר קרבנות הנאצים" (שהרי, כפי שכל אוסטרי יודע, אוסטריה גם היא נכבשה על ידי הנאצים...), האנדרטה כוללת גם פסל מתכת של יהודי הכורע כדי לנקות את המדרכה עם מברשת, כפי שאכן ציוו הנאצים על היהודים. גבו של הפסל מעוטר בתיל דוקרני, משום שלאחר הצבתו, אנשים התייחסו לפסל כאל ספסל.

ואנו מתפזרים אל המדרחוב.

אנו, אשתי ואני, נכנסים לכנסיית סן שטפן, ש"לפליאתנו" באמת מתפללים בה, כך שאנו מוגבלים למבואה בלבד. אנו מגיעים גם לכנסיה הנוספת שם, הכנסיה בה אהבה הקיסרית סיסי להתפלל. היא קטנה יותר, וכאן זכתה הקיסרית לפרטיות שנדרשה לה. כנסיה זו גם נראית בהתאם – מקושטת ומצועצעת כקופסת תכשיטים של ילדה בת עשר.

חוזרים לאוטובוס, ולוקחים את הדרך הארוכה לנמל התעופה של פראג.

למרות שהמדריך בחר בדרך הארוכה, אנו מגיעים לנמל התעופה ב-9 בערב, והטיסה אמורה לצאת רק ב-1:25 בלילה. המדריך נפרד מאיתנו. וזהו. מחכים.

על הלוח מופיע מועד הטיסה שלנו ב-00:55, כלומר, חצי שעה מוקדם יותר, אבל...

רק בחצות נפתח דלפק הצ'ק אין. שני אשנבים למאות נוסעים. הנוסעים מסתדרים בסדר מופתי מול הדלפקים, ובתשעים מעלות ימינה בהמשך. ההרשמה בהחלט אינה מהירה.

ב-00:45 אנו מגיעים לדלפק.

אין בידוק בטחוני. איש לא שואל אם ארזנו בעצמנו (כן), אם ביקשו מאיתנו להביא עימנו משהו (לא) – אבל למרות המחדל המזעזע, אף אחד לא העלה פצצה למטוס.

בדיוק לפני הזוג הצעיר שלפנינו, מצליחה איזו נוסעת לדחוק את דרכונה אל תוך חריץ עלום בדלפק. ואנו מחכים בסבלנות ראויה עד שהפקיד, בעזרת הממונה, מפרקים את חלקי הדלפק ומחלצים ממנו את הדרכון בריא ושלם, אם גם מזועזע קלות.

הזוג שלפנינו מגיע לדלפק, ואז מסתבר שהבחורה אינה מופיעה ברשימה.

יש לה כמובן, כרטיס, והיא עשתה כל הנדרש ובמועד, אבל היא לא ברשימה. ושוב מגיעה הממונה, ואחרי לא מעט עצבנות כבושה – גם ענין זה מוסדר.

זהו, עכשיו אנחנו. הפקיד מתפלא שיש לנו רק מזוודה אחת, וגם היא שוקלת רק 17 ק"ג, אבל זה מה שאנו צריכים.

על כרטיס העליה למטוס כבר מצויינת שעת הטיסה כ-1:05.

העליה למטוס בפועל מתחילה ב-1:25, והטיסה יוצאת ב-1:35.

זהו.

לא עוד טיסות קבוצתיות.