לכבוד יום הולדתי הקרב קיבלתי מבן זוגי מתנה, כרטיס להופעה של פול סיימון.  כרטיס בודד, דשא גימל שורה שלושים ושמונה, כסא שמונים ותשע.  במחיר השערורייתי לא אנקוב, (בכל זאת, מתנה...) אבל הוא מודפס על הכרטיס. שלוש ספרות עם נטייה ברורה לכיוון הארבע כולל מע"מ ועמלה. (עמלה למי?)

אני מודה שלא ממש התלהבתי ללכת לבד אבל בן הזוג אמר 

"מה פתאום לבד?  עשרים אלף איש ילכו איתך". 

כך קרה שאני ועשרים האלף גלשנו כנחיל ארוך ומיוזע לאיצטדיון רמת גן. באדיבות הסדרנים מצאתי את מקומי. מושב פלסטיק מהודק באזיקונים אל הסמוכים לו בחומרה שגרמה לכסאות לטפס זה על זה כמו שיניים מעוקמות. שכניי מימין ומשמאל כבר ישבו במקומותיהם ולא נותר לי אלה למקם את ישבני הבודד על הפיסה הצרה שנרכשה עבורי בממון רב על דשא גימל. 

בצר לו ניסה שכני לנתק את האזיקון. בהתחלה בביישנות אחר כך במרץ. ניסה למשוך, ניסה לנשוך, ניסה לנסר עם מפתח שהוציא מכיסו. אבל אזיקונים זה עם עמיד ועיקש. "מצית" אמרתי לו והאיש קנה את העיצה ותקף באש. האזיקון הראשון הוסר צ'יק צ'ק ואחריו עוד כמה,  וככה כבשנו לנו שטחים, איש כמידת ישבנו ואף לא סנטימטר יותר. זאת על אף ההתראה המוקרנת על המוניטור הענק (כי יודע צדיק נפש בהמתו) שאין לשחרר את הכסאות מאסוריהם.

ההופעה התחילה בלי משחק מקדים. ברגע אחד כבו האורות ומיסטר פול עלה על הבמה ושר. פול סיימון הוא איש קטן, משורה שלושים ושמונה הוא קטן אפילו יותר, מה שחייב אותי להסתמך לא מעט על המגה מוניטורים שנתלו בצידי הבמה. הסאונד לעומת זאת היה משובח. 

בתום השיר הראשון מחיאות הכפים היו לא משהו והתמלאתי בדאגה לפול סיימון, שייעלב, שלא יצליח. בשיר השני והשלישי ראיתי שלא מעט אנשים, צעירים בעיקר, עוזבים את מקומותיהם ושוב נחמץ לי הלב על פול אבל אז ראיתי שהם נוהרים אל המעברים כדי להצטרף להמון המפזז ונרגעתי. מכיוון שנרגעתי התחלתי להנות ברצינות מהביצועים של השירים ומהקטעים האינסטרומנטליים שלאוזני היו מצויינים. עם עשרים אלף חברי החדשים התמסרתי למקצבים,  שרתי "יו כן קול מי אל"  ו"אי אם ג'סט א פור בוי" ו-נה נה ניי......  ומחאתי כפים ללא לאות בשביל עוד הדרן ועוד אחד ואפילו שאגתי עם כולם שאגות הערכה והפצרה אם כי במצו סופרן. 

תודה רבה מיסטר פול, מבחינתי שיחקת אותה.

נ.ב. לזו שישבה מאחורי ולא סתמה. לא היה יותר חסכוני לך לברבר בבית?