אזהרה - הפוסט שלפניכם יכול להראות כמתיימר ופלצני , אנא הפעילו שיקול דעת

השעה היא 3:17 דקות לפנות בוקר. לא מזמן חציתי חזרה את הגבול.

הגבול המפריד בין עיר הקודש הקרירה והנעימה לעיר הפשע והרשע הלחה והחמה בה אני מתגורר כעת.

הגבול המפריד בין האשליה המרדימה והממכרת שבמוזיקה שמגיעה ממקומות רחוקים ובין המציאות הישראלית.

והגבול בין ילד בין 14 לילד בן 14 עם וותק של 20 שנה.

מה שגרם לחציית הגבולות בכיוון ההפוך בערך 4 שעות קודם היה מר זיגי מארלי שאצל רובכם בוודאי גורם לצירוף המילים "הבן של" לפלס את דרכו מנבכי המוח אל קליפתו. אבל זיגי הוא גם יוצר מוכשר שזכה בכמה פרסי גראמי והינו אדם מוערך בקהילת הרגאיי בזכות עצמו.

זו הייתה הופעת הרגאיי השלישית שנכחתי בה בחיי, הראשונה הייתה לפני  פחות משנתיים. בכל ההופעות האלו לא יכולתי להימנע מהשוואה בין הופעות הרגאיי לאלו של הרוק - כחובב מוזיקה ששורשיו נעוצים כבר 20 שנה ברוק (הכבד והקל) ואף חוטא בנגינה בגיטרה שהיא אחד מסמלי הרוק (פנדר סטראטוקסטר) חשתי נדהם ונפעם (סליחה על זליגת שמות התואר המפוצצים).

לרוק ולרגאיי יש יותר מרכיבים משותפים משנראה לעין. שני הסגנונות הללו אינם מיינסטרים בהוויתם, שניהם צמחו ממקומות של דיכוי והתרסה כנגד הממסד (הרוק כבן חורג של הבלוז, והרגאיי ככזה מיומו הראשון). שניהם בהתאם זכו ליחס מזלזל עד רודף מהממסד ובחלק מהזמן אף מתעשיית המוזיקה, ולשניהם יש תכנים "כבדים" שמי שטורח להקשיב להם מקבל ערך מוסף. כתוצאה מכל אלו, גם קהל הרוק וגם זה של הרגאיי הוא קהל שוליים, ניתן למנות היום על יד אחת את אחוזי בני הנוער שיענו ב"רוק" או "רגאיי" כתשובה לשאלה איזה מוזיקה מרכיבה את מרבית הפלייליסט (עוד מושג שצריך לאדות מהעולם) שלהם, והדבר אינו שונה בכל שכבות הגיל.

ומרכיב נוסף שמשותף לשניים (לפחות עבורי) - לשני הסגנונות האלה פונה האדם כשרע לו והוא צריך קצת נחמה מן המוזיקה שמלווה אותו מאז שהוא זוכר את עצמו.

וכאן מגיע הבסיס לתדהמה והנפעמות שהוזכרו קודם. הרוקיסטים, למרות כל הסיבות שהוזכרו לעיל הרוקיסטים הם אינדיבידואליסטים-אנכיים למחצה כשמדובר בהופעות, כל אחד עם עצמו או עם חבורת המגן שהגיע איתה. כל אחד ישמור על המשבצת שתפס ליד הבמה. מטרת העל בהופעה היא לראות את הלהקה ולקבל את המוזיקה בווליום ישירות לעור התוף ומשם למזקקת האדרנלין. הביחד, אם יהיה, הוא שולי, משני וייכנס לתוקף רק עם תעבור בת המין השני ובחיוך מרטיט תשאל אם אפשר לקבל איזה שאכטה.

לעומת זאת, בהופעות הרגאיי מדובר במסיבה לכל דבר שמזכירה מסיבת בית ספר שבה כולם מכירים את כולם, כולם נחמדים לכולם, ואם מישהו נכנס לך למשבצת שאתה רוקד בה הוא יחייך אליך, אתה אליו והוא ימשיך לדרכו או שמקסימום תמצא הדרך לחלוק את הנדל"ן הזה, המוזיקה חשובה, האמן חשוב, אבל חשוב לא פחות להיות בנאדם.

בכלל, כל שלוש הופעות הרגאיי שהייתי בהן החזירו אותי בשנייה אחת לזמנים הטובים שלי בחיים - למרות שאז לא התנגן בהם ולא שיר אחד שמשתייך לבעלי הראסטות. להיפך, אז מילאו את זמני החברים מפרל ג'ם, מטאליקה, אליס אין צ'יינס ושות'.

בקיצור, אין לי תואר בפסיכולגיה, וברור לי שלאובייקט (אני) יש קשר ישיר לתחושות האלו ושהן סובייקטיביות לכל דבר ועניין. אבל עדיין, כאחד שכעשיו מחזיק מעצמו כחלק משתי הקהילות האלו, מפתיע אותי לראות איך אנשים עם כל כך הרבה מרכיבים משותפים מתנהגים בצורה כל כך שונה, ולא חשוב כמה טירוף אתה מקבל מלראות את קירק האמט קורע את הגיטרה בסולו שגם עוד 50 שנה של אימונים לא תנגן.

בברכת כיף עד אין קץ - לכו לשמוע קצת רגאיי.

גילוי נאות - 80% מהמוזיקה שיש לכותב שורות אלו היא רוק, והוא גם מאזין לה לפחות חצי מהזמן.

נ.ב.

מסתבר שבסוף לא קישרתי את כל הנ"ל לארץ הקודש.... אולי ניתן חלק ב' לסאגה הזו בהמשך.

לילה טוב.