אחת הדמויות המוכרות ביותר מימי חורבן הבית, היא דמותו של "בר קמצא", האיש שבעטיו — על פי דברי חז"ל — חרב הבית. כמובן שהוא לא היה הגורם הבלעדי, שהרי מנו רבותינו את העבירות שגרמו לחורבן, אבל הוא היה ה"מכה בפטיש", הגורם הישיר, בשל הלשנתו בפני הקיסר על המרד שכביכול מתכננים היהודים נגדו. הסיפור, כפי שסיפרוהו חז"ל במסכת גיטין, מוכר לכל. בר קמצא הוזמן בטעות למסיבה שערך שונאו, וכאשר התבררה הטעות ביקש בעל הבית לסלקו מהמקום. בר קמצא ניסה למנוע מעצמו את הבושה, והציע לשלם את דמי המנה שאכל, לאחר מכן את דמי חצי הסעודה, ולבסוף את דמי הסעודה כולה. אך דבר לא עזר לו, הוא סולק מהמקום בבושת פנים, כאשר כל החכמים הנכבדים שנכחו בסעודה, החרישו ולא מחו על ההשפלה הנוראה שחווה. במבט שטחי נראה לנו, כי אכן שלא כשורה נהגו אותם חכמים שישבו בסעודה. הכיצד זה רואים חכמי ישראל כיצד מבזים ומשפילים יהודי ומסלקים אותו בכח בלי לשעות לתחנוניו להישאר במקום ולשלם את מחירה המלא של כל הסעודה, והם יושבים ושותקים? נראה לנו במבט ראשון, שהיתה זו הנהגה לא ראויה. האמנם כך הדבר? הגה"צ רבי שלום שבדרון זצוק"ל הביא בשם רבו מרן הגרי"ל חסמן זצוק"ל שאמר בזו הלשון: לו אני הייתי נוכח באותה מסיבה, לא הייתי מסתפק בסילוקו של אותו אדם מהמקום, אלא הייתי קורעו לגזרים ומשליך את נתחיו לכלבים!!! וכל כך למה? הבה ונתבונן בדמותו של אותו בר קמצא ונבין. מהי תגובתו המיידית לנוכח ההשפלה שמשפיל אותו בעל הבית? דבר ראשון ´הרבנים אשמים´. הוא לא מתבונן בעצמו, במצבו, ביחסיו עם בעל הבית, בסיבות שהביאו לאותה שנאה תהומית ששררה ביניהם. לא ולא, הוא בסדר גמור. אדם ישר והגון, ומי אשם בכל? הרבנים. מכיוון שהרבנים ראו את זה ולא מיחו סימן ש´ניחא להו´. אכן צודק הוא גם צודק, בוודאי ניחא להו לאותם חכמי ישראל, אבל מה הסיבה לכך? הבה ונראה כיצד נוהג בר קמצא לאחר הפגיעה האישית שחווה. הוא מחליט לפנות אל הקיסר, מן הסתם דרך הנציב השולט באזור, ולהלשין על כל היהודים. ´מרדו בך יהודאי´, הוא מודיע לקיסר, ועל כן צריך אתה להרוג את כל היהודים. היש רוצח שפל ובזוי ממנו? אין הוא מבקש לפגוע רק באלו שפגעו בו, אלא להביא להרג המוני של יהודים. כל כלל ישראל צריכים לשלם את מחיר השפלתו האישית. לפיכך הוא פותח במסע שכנוע כי אכן היהודים מרדו במלכות רומי. המלך אינו מקבל את העלילה ומבקש הוכחות, ובר קמצא מציע לו לשגר קרבן ולהיווכח בעליל כיצד הם מסרבים להקריבו. אלא שאותו רשע מרושע חושש פן בסופו של דבר יקריבו היהודים את הקרבן מחשש פיקוח נפש - כפי שאכן היתה דעת רוב חכמי ישראל - ולכן הוא מטיל בו מום בניב שפתיים, בכוונה ובמזיד הוא עושה מום כזה שלגויים אין זה נחשב כמום ואילו אצל כלל ישראל זה נחשב מום. לאחר שאנו רואים את התנהגותו השפילה של בר קמצא, היש עוד מי שמתפלא מדוע שתקו חכמי ישראל בראותם כיצד הוא מושלך מאותה מסיבה? האם יעלה על הדעת שרבנן ימחו על סילוקו של אדם שפל וחדל-אישים שכזה, מאירוע כה חשוב בו נוכחים גדולי חכמי ישראל? ואף על פי כן כתוב בגמרא: "תניא אמר רבי אלעזר ובא וראה כמה גדול כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". הקב"ה סייע לרוצח הזה, לאיש השפל הזה, לממש את זממו. אבל הרי באמת קשה, שאל רבי שלום זצוק"ל, רבי לייב זצוק"ל צודק בטענתו. לא רק לבייש ולסלק אותו היה צריך, אלא לקורעו לגזרים, ומדוע נענשו על כך? אך אם נתבונן, נלמד לימוד נורא מכל הסיפור הזה. רבותינו במסכת יומא )ט:( אומרים: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים". הדור היה פרוץ בעבירה הנוראה הזו של שנאת חנם. ריב האחים, מלחמת המחנות, המאבקים הפנימיים שהביאו עד לשריפת על אוצרות המזון בירושלים, ולמלחמת אחים נוראה, כל אלו היו תוצאה של אותה שנאת חנם בה היה הדור נגוע. ועתה נתבונן בפסק הלכה נורא שמביא רבינו מרן החפץ חיים בספרו "שמירת הלשון" בשם הסמ"ק: אם אדם רואה את חבירו נכשל בחטא והוא מוכיח אותו כפי שהדין מחייב, עליו לבדוק עצמו תחילה אם אין הוא נגוע באותו חטא עצמו. כי אם חלילה גם הוא נגוע בחטא הזה, לא רק שאין הוא מקבל שכר על תוכחה זו כלפי החוטא, אלא דנים אותו עצמו, כאילו הוא רדף והוכיח אדם צדיק. כותב החפץ חיים: "ומדבריו של הסמ"ק נלמד, דהוא הדין לכל כיוצא בהם בין אדם לחברו. אם אחד יעניש חברו באיזה דבר של עונש, בהכאה או בהלבנת פנים או בסיפור לשון הרע עליו, אפילו אם בזה היה הדין עם המלבין והמספר, אף על פי כן ידע בנפשו, שאם הוא עבר גם כן מכבר על זה הענין גופא, או שיעבור לבסוף על זה, יחשב ממילא צערו של זה האיש, שהלבין פניו או שסיפר לשון הרע עליו, לדם נקי, וענוש יענש עליו כמו על האדם השלם בתורת ד´ ובמצותיו". ומעתה — אומר רבי שלום זצוק"ל — מבינים אנו היטב מדוע בושתו של בר קמצא הביאה לחורבן. כיוון שאנשי אותו דור היו נגועים בחטא של שנאת חנם, גם אם צדקו באופן נקודתי ביחסם כלפי אותו רשע מרושע, שפל ורוצח, מכל מקום נענשו עליו כאילו פגעו וביישו והלבינו פניו של אדם השלם בתורת ד´ ובמצוותיו. ואם ישבו חכמי ישראל ושתקו בראותם את גירושו של בר קמצא ולא מחו על כך, הרי זה כאילו ראו בבושתו והלבנת פנים של יהודי ירא ושלם, ובדין נענשו על כך בעונש כה כבד! הדברים נוראים ומבהילים, ובימים אלו של בין-המצרים, כאשר אנו אמורים להיזכר בחורבן הבית ולחפש את הדרכים כיצד נוכל אנחנו לקרב את בניינו, הרי הדברים מחייבים שבעתיים, ונקדים תחילה את הדברים שאומר רבי שלום זצוק"ל באותה שיחה נוקבת: אין אני אומר מוסר, כי חלילה אם נגוע אני באותם דברים, הרי אני עלול להיענש על כך. אני רק חוזר בפניכם על דברים ששמעתי מרבותי ותו לא. בדורנו, לא דרוש מאמץ גדול כדי להלבין פנים, לשפוך את דמו של הזולת, להכפישו ולבזותו. אפשר לעשות זאת לפעמים אפילו מהבית, בישיבה לפני מחשב פרוץ, או על גבי לוחות המודעות בהינף מקלדת. לא עולה אפילו על הדעת, לדון את הזולת לכף זכות, או להתבונן התבוננות עצמית במניעים האמיתיים לאותה רדיפה חולנית. הכל הותר ונפרץ, וחמור שבעתיים שהאיסורים החמורים ביותר הפכו רחמנא ליצלן ל"מצווה רבא" שאין גדולה ממנה. אל לנו לחפש חוטאים ואשמים למצבנו הנורא בזולת, אלא איש איש יבדוק בתוככי נפשו ולבו, האם אין הוא נגוע באותה רעה חולה, ההופכת אפילו מחאה ראויה ונכונה, לרדיפת "האדם השלם בתורת ד´ ובמצוותיו". |