עוד לא יבשו הדמעות החמות שהגירה התקשורת בעקבות מצוקתו הנוראה של העם בישראל, הנאלץ לשלם למעלה משבעה שקלים עבור קופסת קוטג´ בודדת, וכבר ניחת עלינו המאבק הכל-כך נוגע ללב למען דיור בר השגה.

בספרי ההיסטוריה עוד ייחרט לדורי דורות המאבק הכל-כך הירואי להוזלת מחיר הקוטג´, ששטף את המדינה בליווי צמוד של כלי התקשורת יום אחרי יום.

הידיעה המדכאת ולפיה גביע קוטג´ עולה למעלה משבעה שקלים, זעזעה את אמות הסיפים. לראשונה בתולדות הקוטג´ העברי, התקשורת התפנתה מכל הנושאים הזוטרים, והתמקדה כולה בחגיגת נהי קורעת לב שכמוה לא נרשמה באף מדינה מודרנית באגן המזרחי של הים התיכון.

מה שעורר את ההתרגשות המסעירה ביותר, היו התיאורים הנרגשים שפורסמו ולפיהם, גם במשפחות ממעמד הביניים, ישנם ילדים שנאלצים לסבול בשל מחיר הקוטג´ המופקע.

אוי, כמה שזה היה כואב. כל מי שעקב אחר תגובות התקשורת, לא יכול היה שלא לחוש צמרמורת ממש. בכל המערכת הפוליטית בקושי נמצאו כמה נבחרי-ציבור בודדים, שהיו מסוגלים להתאפק מלחשוף את עינויי-הנפש האדירים שנגרמו להם בעקבות מצוקת הילדים. אח, הילדים-הילדים, כל-כך עצוב לדעת שגם הילדים סובלים מהפקעת מחיר הקוטג´. אם לפחות מהילדים המסכנים היה נחסך הסבל הזה, עוד אפשר היה איכשהו להתמודד עם הצער המעיק, בצורה טיפ-טיפה פחות כואבת. אבל הילדים המסכנים, אוי. נעבעך. רחמנות. הלב נקרע.

מול מצוקת הקוטג´ הנוראה אך טבעי היה לראות איך גם הפוליטיקאי הקשוח ביותר מודה בפה מלא בכלי התקשורת, כי הנתונים הללו גורמים לו כאב לב. לא סתם כאב לב, כאב לב של ממש. ילד, הרי זה עולם מלא. מה יותר מדכא מלראות ילד שההורים שלו מתקשים לקנות גביע קוטג´? מה הוא אשם הילד? למה הוא צריך לראות את ההורים שלו במצוקת קוטג´ נוראה?

כמובן, פוליטיקאים כמו פוליטיקאים, לא מסתפקים בדיבורים. הם משתדלים בכל כוחם לעשות משהו. לעזור. לסייע. להושיט עזרה. וסיוע. להביא שמחה למשפחות, לילדים, להורים, לתינוקות. אפילו לקשישים ולתושבי הפריפריה והשכבות החלשות והילדים. ושכבות המצוקה. לתת להם את כל מה שצריך כדי להוזיל את מחיר הקוטג´ לפחות בעשרה אחוזים.

והנה, עוד לא זכינו לשמוע את הבשורה המיוחלת על הורדת מחיר הקוטג´ בעשרה אחוזים שלמים - פתאום, בבת אחת, פורצת לה מחאת האוהלים, ודמעות הכאב והנהי מתחלפות בדמעות גיל ואושר.

התקשורת לא מצאה את עצמה מרוב התרגשות. אוי, איך שהם חמודים הצעירים הללו. איך הם עזבו ככה בבת אחת את כל מנעמי החיים ועברו להתגורר במחנה אוהלים על כרי דשא בכיכרות הערים, כמו באיזשהו פיקניק בחיק הטבע. כל כך מתוקים. בקושי יש להם שם בתוך האוהלים הללו ציוד נופש אלמנטרי, אבל הם לא מתלוננים.

איך אפשר שלא להתפעל מהנוער הנפלא הזה? מה הם רוצים בסך הכל? לא פנטהאוזים במגדלי יוקרה; לא וילות; לא דירות פאר; ואפילו לא דירות מרווחות סטנדרטיות עם חנייה צמודה ומחסן קטנצ´יק. בסך הכל: דיור בר השגה. זהו.

זה לא נוגע ללב? צעירים שכבר הספיקו להרוויח כמה גרושים בחיים שלהם, חלקם אולי אפילו הצליחו לחסוך כמה אלפי שקלים, לא מבקשים כי אם את הדבר הקטנצ´יק הזה: דיור בר השגה. שהמדינה תעזור לנו לקנות לעצמנו איזושהי דירה קטנטונת. זה הכל. אנחנו ניתן את כל הכסף שהצלחנו להרוויח עד עכשיו ואתם תעזרו לנו להשלים את הסכום החסר.

פלא שהתקשורת יצאה מגידרה כדי ללוות את המאבק הכל-כך מיוחד של הצעירים הנפלאים הללו בכמויות של סימפטיה? אחרי דמעות הבכי והנהי על המצוקה הנוראה השוררת במדינה הזאת, שאפילו קופסת קוטג´ אי אפשר לקנות בה במחיר נורמלי, פתאום באים החמודיקים האלו של מחאת האוהלים, ומעניקים לנו כמה ימים נעימים של עידוד וקורת רוח.

הדמעות ממשיכות לזלוג מהעיניים, אבל הפעם אין אלו דמעות של כאב ומצוקה. הפעם יש לנו הכבוד והעונג להגיר דמעות אושר. דמעות של התרגשות מענגת. דיור בר השגה, זה מה שהם רוצים הצעירים הנפלאים שלנו. זה הכל.

כזה נוער נפלא, לא מגיע לו לפחות קוטג´ בר השגה?