אתמול כשיצאתי מלוויה עצובה הטלפון מצלצל, "ג'ולי, תראי, קיבלנו את הטלפון ממתווך שאמר שדיבר עם בעלך, ושאנחנו יכולים לבוא עכשיו", "סליחה" אני אומרת,  "אבל אני ממש ביציאה מבית העלמין, אולי כדאי שנדבר מחר, ואני גילי, אלי התכוונתם?" "כן, גילי" , אני שומעת קול נשי בפאתי האפרכסת, "טוב נבוא מחר בשבע". "סליחה", אני אומרת, "אולי תדברו איתי מחר שעה לפני שאתם מתכוונים להגיע, כי אהיה בשבעה, אז", "טוב, נדבר מחר ונבוא בשבע".  אולי אני זו שמסבכת את העניינים, אולי אני לא מסבירה באופן ברור, זה לא הם, זו אני.

היום הם אמורים להתקשר בחמש כדי שיאשרו שבאים בשש. השעה חמש וחצי , וכבר שש , טוב כנראה ויתרו. גם בסדר. אני מתארגנת ללכת לניחום אבלים, אישי כבר מחכה לי שם . והופ, צלצול בדלת. הם כאן. היא, הוא וילד אחד (משלושה כך מתברר), "כן, נכון היינו צריכים להתקשר, אבל חמש דקות ואנחנו הולכים מפה". בבקשה, אני מתנצלת שהבית לא מאורגן ולא מסודר, אבל בבקשה. עולים יורדים, בריכת  צמחים מימין בריכת דגים  משמאל, חדר ארונות, "בואי", הוא קורא לאשתו, "יש כאן עוד המשך". אבל היא עסוקה בשמירה הדוקה על הבן הצעיר שבודק אם המעקה הזה הוא כמו של מרי פופינס, והאם הבובות על המדף מודבקות בדבק חזק או רק  מונחות...עולים לקומת הילדים , "אני צמא" אומר הפעוט,  "ואפשר גם בננה?" אנחנו יורדים ואני מגישה מיץ לילד הזה, ומודה לו בלבי,  שבדרכו הפשוטה, בטבעיות,  נותן להוריו  תחושה שהוא מרגיש כאן בבית.  וזה מה שהכי רציתי, שאולי, אולי, זה ירגיש גם להם כך.  האיש שלי כבר חזר מניחום האבלים, והם שואלים על המחיר, על הפינוי, ובדרך משאירים על שביל הכניסה את הפתק עם מספרי הטלפון שלנו. כנראה שהרגשה נעימה וביזנס לא חייבים ללכת יחד לאורך כל הדרך. אני הולכת לניחום אבלים, אבל מי ינחם אותי   - כמו שאמרה הגברת הראשונה של נתניהו.