אני מסתכל על המצב היום ונהיה לי רע. לא בגלל מחירי הנדל"ן והתרחקות חלום הדירה – יכול להיות שדירות הן כמו פיות ומלאכים וגם הן נועדו להישאר באגדות. פשוט תחושה קשה של חוסר צדק. תמיד חשבתי שאוכל להסתכל על העולם בתור מקום שבו חלוקה שווה ומושגים כמו "הוגן", "ראוי" ו"יאה" יישארו חלק מהלקסיקון של הישרדות ערב הגמר.

אבל התבדית. קמתי בוקר אחד משהו התחיל לאכול אותי מבפנים. כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש את זה. הכאב בבטן, ההתהפכות של הקיבה. התעלמתי. ואז התחלתי לשים לב שזה קורה תמיד בבוקר. דווקא בזמן הכי רגוע, כשאני קורא עיתון. בהתחלה היה לי קשה להבין למה זה קורה, אז הייתי שותה עוד כוס קפה ומתעלם. בשלב מסוים לא יכולתי להתעלם יותר – ההבנה שאני לעולם לא אהיה טייקון פשוט מרתיחה אותי – מה? לי לא מגיע להיות טייקון?.

זו הבנה קשה וכואבת, כל חייך אתה חי בצפייה שמשהו גדול יקרה – שאתה תהיה ממעטי המעט שמצליחים בצורה יוצאת דופן, מטאורים כאלה, אנשים שכותבים עליהם כל יום ב"דה מרקר" ואז בוקר אחד אתה מבין שלא. לא תהיה שייך לאותה אליטה. וזה לא בגלל הכסף, זה לא בגלל את מי שאתה מכיר, או לא מכיר, זה לא בגלל הנכונות לקחת סיכון – להיפך מחר אני מהמר על הבית והתחתונים שלכם. לא, אתה מבין שזה המצפון. משהו שחשבת שאתה יכול להתעלם ממנו אבל לא, הוא מרים ראש. המצפון שלי, המצפן שמכוון מה צודק ומה לא צודק, מה מותר ומה אסור, הדבר הזה שגורם לכם להשפיל מבט כששוטר עוצר אותך ואתה יודע שנסעת מעל המהירות המותרת עם שתי בירות בדם יותר ממה שמותר. הדבר הזה. שהוא אלמנטארי, אותו רכיב אנושי שמבדיל בינינו לבין החיות וגם טייקונים, מסתבר.