אחת השאלות הגדולות היא מה גורם לחיילים לצאת לחזית. מה גורם להם להעמיד את חייהם בסכנה. האם מדובר בעובדה כי מגייסים נערים צעירים בגיל 18, כאשר תפיסת עולמם היא קיצונית וניתן להשפיע עליהם? יתכן - אך הדבר אינו מסביר מדוע אדם מבוגר המתגורר בחו"ל שב לארץ ומתגייס למילואים בעת מלחמה. האם זו הבושה, שלא להחשב כפחדן לצד חבריך לנשק? הבושה מפני החברה האזרחית סביב? חינוך לערכים? התשובה חמקמקה. בתחילת שנות ה-90 פורסם מסמך "רוח צה"ל", אשר כונה בשפת העם "הקוד האתי של צה"ל", והוא לא כלל את הערך "אהבת המולדת" או "אהבת הארץ". מגבשי המסמך טענו כי הם ערכו מחקרים ושאלו לוחמצים בעבר ובהווה מה הניע אותם להסתער אל נוכח פני האוייב ואש התופת אותה הוא ממטיר, ואף תשובה לא היתה "אהבת המולדת". הנימוקים היו בעיקר חברתיים: החשש להתפש כפחדן מפני החברים לצוות/מחלקה/פלוגה; הרצון להכנס לשטח הלחימה לחלץ חברים וכיוצ"ב תשובות. בשנים האחרונות חל פיחות בלכידות החברתית בישראל. אנשים אינם חשים כי התחמקות משירות צבאי תפגע בהם במהלך חייהם בחברה האזרחית. עד לחטיפתו של גלעד שליט היה ברור כי המדינה תעשה ככל שביכולת לפדות שבויים. אם אריק שרון מיהר לחלץ סוחר סמים כמו אלחנן טננבוים (העניין לא כזה פשוט: טננבוים החזיק במוחו מידע רק וקריטי לבטחון המדינה, והיה חשש כי מידע זה יפול בידי החזבאללה ואוייבים נוספים) - אז ברור שיחלצו אדם נורמטיבי כמו גלעד שליט. במהלך מלחמת העולם השנייה ולקראת סיומה, חששו האמריקנים כי החיילים המשוחררים אשר נלחמו בכוחותיה המזויינים, ישובו לביתם ויהוו פצצת זמן חברתית מתקתקת, כמו הווטרנים הגרמנים של מלחמת העולם הראשונה, אשר סייעו בדרדור גרמניה לנאציזם ולמלחמת העולם השניה. האמריקנים יצרו שסתום שחרור לחץ בדמות חקיקה המעניקה הטבות לחיילים משוחררים. עד היום, אדם המשלים 4 שנות שירות תקין מקבל מלגה ללימודים אקדמים ולמחייה, בשיעור של כ- 100,000 דולר אם אינני טועה. לאחרונה צפיתי בערוץ ההסטוריה בפרק העוסק באלכסנדר מוקדון, במסגרת סדרה העוסקת בטירוף ובעיות נפשיות של מנהיגים בהיסטוריה. אלכסנדר מוקדון סחף עמו חיילים לצאת למלחמה בפרס, אשר פלשה לפני כן ליוון ועשתה בה שמות. החיילים היו חדורי רוח לחימה. לאחר שסיים לכבוש את פרס, המשיך להרחיב את האימפריה עד להודו - אולם לחיילים לא היה תמריץ להמשיך במלחמת ברירה. רכיב הנקמה בפרס, אשר היווה דבק חברתי מכריע, נוטרל. מוקדון לא הציע להם שכר חלופי בדמות שלל, נחלות או תואר אקדמי בחינם - בשלב מסויים הוא הבין את הרמז, הבין שאין לו גיבוי ועצר את מסע הכיבושים בפתחת הודו. חייל המתגייס כיום יודע כי לאחר שחרורו לא יקבל הטבה משמעותית מהמדינה (פקדון שמממן לימודים לשנה שנתיים? הטבה במס הכנסה, למשך שנתיים, שהוא לא יזכה לה אם לא יגיע להכנסה בגובה משמעותי מספיק?) - אולם כיום, לא די שהחברה האזרחית לא תתן לו גמול נאות על המס האנושי אותו העלה בדמות שירות בן 2-3 שנים, כעת אין לו אינטרס להסתער בכאן ועכשיו - כי החברים שלו לא יקבלו את הפקודה לבוא ולחלץ אותץו. המדינה לא תקבל החלטה לנסות לשחררו מהשבי או במקרה קיצוני ולהחזיר למשפחתו את גופתו. האם במלחמה הבאה יצאו ישראלים לקרב? אין הכוונה כי אותם חיילים יקבלו הטבות באזרחות - אלא השאלה מצטמצמת למישור צר יותר - האם ללא ערבות הדדית והאמונה כי המדינה תעשה ככל יכולתה לסייע להם לשוב הביתה חיים או מתים - תהיה לחיילים המוטיבציה להסתער קדימה? להכנס לתופת? האם הישיבה של ממשלת ישראל על הגדר בנושא גלעד שליט לא תגרום לחיילים ישראלים לברוח, במלחמה הבאה, משדה הקרב אל נוכח פני האוייב ? בשנה האחרונה התפתח דיון ציבורי חלקי בעניין. יש כבר כאלו אשר הכריזו כי מבחינתם המדינה יכולה לנטוש אותם בשבי ולא לשחרר רוצחים - אך בה בעת, האם הם הרוב, או מיעוט מבוטל? מחיר שחרורו של גלעד שליט, או לחלופין הותרתו בשבי החמאס, אינו מתבטא אך ורק בשאלה כמה בני אדם ימצאו מותם בפיגועים עתידיים, אלא השאלה היא על לכידות החברה הישראלית, לכידות שורות הצבא ועצם המוטיבציה לצאת בעתיד לשדה הקרב ולהלחם במלחמות אין ברירה ומלחמות ברירה כאחת. |