פתאום כולם התחילו לבכות. הסטודנטים המפונקים שלא מוכנים לגור שעתיים נסיעה ממקומות הבילוי ומהאוניברסיטאות, הזוגות הצעירים שרוצים לגור דווקא במרכז הארץ, איפה שיש תעסוקה, חינוך סביר ושירותי רפואה סבירים, הרופאים הילדותיים שחושבים שעל זה שהם למדו כמה שנים מגיע להם כסף, הכרה ויחס, ובעצם, כל מי שעובד ותורם ויכול או יוכל לדאוג לעתיד המדינה. אפילו הגננות, שאמורות ללמד ילדים מהן משמעת, ציות לשליט ואזרחות טובה, אפילו הן מתלוננות ומסרבות לשיר עם הילדים בכל בוקר את "התקווה", כאילו ששירי הבוקר האחרים בגן יפים יותר.

ובצד השני, יושבים גיבורי המדינה, הדור שהשכיל לקנות דירות בזמן, לפני שלא היה אפשר לעבור בין הקַסטות במדינת ישראל, החרדים הנאמנים, שממשיכים להצביע במשך דורות, גם אחרי המוות, לאותן מפלגות השומרות על ציביון המדינה ודואגות להגדיל את הנתח המגיע להם ואנשי ההון. אלו המיוצגים והיושבים בכנסת.

אבל המחאה היא לא מול בעלי הדירות, המחאה היא מול הממשלה. במישור השטחי היא על זה שאין דיור בר השגה, לצעירים או בכלל, ובמישור העמוק יותר, על זה שלאף אחד שיכול להשפיע לא איכפת מהציבור היצרני, שמשלם מיסים, מחזיק את הארץ הזו ומאפשר בה עתיד, שגשוג ופריחה.

התיישבו הסטודנטים בשדרות רוטשילד וקראו "הורידו את מחירי הדירות", עברו לידם המשכירים, גיחכו והמשיכו. וזה

תפקידם. כשם שתפקידו של בעל המונופול (בזק, רכבת ישראל, חברת החשמל והמים) והקרטלים (חברות הסלולר, מוצרי החלב, בתי הקולנוע, ספקיות האינטרנט והטלוויזיה) להעלות מחירים, תפקידו של האזרח להתעצבן, ומי שיתמיד יותר זמן, ינצח. וככל שהמוצר יותר הכרחי וקבוצת המחאה פחות מאורגנת, הסבירות שהציבור ינצח תרד. נכון, בעלי הדירות ברובם אינם איילי נדל"ן שמנצלים את האזרח הקטן. הם בעצמם האזרח הקטן, או הבינוני. ונכון, הרבה מהם, בצל הרוח הישראלית, לא מסכימים להיות "פראיירים" ולתקן את החלונות השבורים או הצנרת הנוזלת, אין סיבה שבכל דירה יהיה מטבח או שבמקלחון אפשר יהיה תמיד לעמוד, אבל זה המצב בשוק, ומבחינת המשכירים, אם אחרי השקעה של 3,000 דולר להחלפת הצנרת יהיה אפשר להשכיר את הדירה באותו המחיר כמו לפני החלפתה, אין שום סיבה שהדיירים לא יתמודדו עם המצב בעצמם.

שאלו עוברי אורח, "למה שלא תעברו לגור בפריפריה ואז מחירי הדירות בתל אביב ירדו? האחריות היא עליכם". אז קודם כל, לא. היא לא. לא קיים, ולא יכול להיות קיים "ארגון שוכרי הדירות", ולכן "שביתה" מול "המשכירים" לא תוכל לפעול אף פעם, כי ככל שפחות אנשים שוכרים דירה בתל אביב, לכל האנשים האלו יש יותר אינטרס לשכור דירה בתל אביב ברגע שהמחירים ירדו, אפילו בסכום זניח, וכל עוד אין דרך לפגוע בשוכרים האלו, לאכוף את החרם או אפילו לפקח עליו, הם לא יכולים באמת להתארגן. קוראים לזה שוק של משכירים/מוכרים והפתרון היחיד שלו הוא התערבות חיצונית בצורת פיקוח, עידוד בנייה נוספת לטובת צעירים או הגדלת השטחים האפשריים להתיישבות. ב"אפשריים להתיישבות", אין הכוונה לשטחים מופשרים לבניית דיור, אלא למקומות מהם אפשר להגיע בזמן סביר בתחבורה ציבורית למקומות העבודה, לאוניברסיטאות ולמרכזים חברתיים. הדרישה להורדת מחירי הדירות היא לא רק בתל אביב, היא במרכז, המחירים מופקעים גם בבת ים, הרצליה, רמת גן וראשון לציון – כל מקום שמציע עבודה או לימודים במרחק נסיעה סביר, ובמדינה כל כך קטנה בה עובדים 9 שעות ביום, הגיוני גם לדרוש שהנסיעה הזו לא תעלה על שעה לכל כיוון, וכיום, אין אפשרות כזו, למרות ה"רפורמה” בתחבורה הציבורית.

הגיעו הפוליטיקאים. חלקם נזרקו משם בזעם, מלווים במטח תוצרת חקלאית ישראלית (שאגב, גם מחיריה עלו בכ-300% בעשרים השנה האחרונות) וחלקם התקבלו באהדה וחיבוק (שעדיין אפשר למצוא חינם בכיכר רבין בסופי השבוע, ממש כמו בקיבוצים בתקופת קום המדינה), אבל לקדם את הנושא? חלילה. ואז – אור בקצה המנהרה! ועדת הכספים כינסה דיון חירום בנושא מצוקת הדירות. דיון כל כך חירומי, שראש הממשלה בעצמו התעקש לדחות אותו. למזלנו, השלטונות לא מזלזלים עד כדי כך בעם ודיון נוסף זומן ליום שאחרי. דיון עקר וחסר תובנות, בו כל אחד ניסה להראות מתי הוא גילה שתהיה בעיה. גילה, הצביע, אמר והזהיר. את הפתרונות הם שמרו לדיון הבא, שיהיה מעניין.

אף אחד לא מבקש שמחירי הדירות ירדו בשבוע הבא, או בעוד חודש. מחירי הדירות הם סימפטום. מטרת המחאה הייתה להשיג מודעות ולוודא שמהמודעות הזו באמת יוצא משהו.

הדיון בוועדת הכספים הוא התחלה טובה. מישהו עם סמכות אמר "איכפת לי", או לפחות "כמעט איכפת לי". אולי אחרי עוד כמה דיונים כאלו, אליהם יוזמנו גם מומחים בתחום, כפי שנדרש מדיונים מסוג זה, או לפחות שמישהו מהמתדיינים יטרח לפתוח "ויקיפדיה" ולראות איך אפשר להוריד את מחירי הדיור במדינה, אולי אז עשוי להמצא פתרון סביר. ולא, זו לא אחריות מארגני ההפגנה או המשתתפים בה. כמו שהרופאים לא אמורים להציע מקורות מימון להעלאת משכורותיהם, עובדי הנמל לא אמורים לדעת מאיפה יקבלו את הסטייק שלהם והנוסעים בתחבורה הציבורית לא אמורים להציע נתיבים אלטרנטיבים – יושבי האוהלים לא צריכים למצוא פתרונות נדל"ן, הם צריכים להצביע על בעיה. תפקידה של ועדת הכספים הוא לפתור אותה, או לפחות להתנצל ולהסביר שאי אפשר.

אבל המחאה צריכה להמשך עד אז, כי לפוליטיקאים בארץ, כמו לציבור, זכרון קצר ובעיקר גישה אימפולסיבית. אם משהו אחר יצוץ, הם יזנחו את הנושא הנוכחי ויעברו לחדש. ובדומה להם, גם הציבור, שעוד שנתיים ישכח מזה שמאז שהתחילה המחאה ועד הבחירות כלום לא השתנה, גם לא ברמת החוק, ויצביעו שוב לאותן מפלגות "נהדרות" השמות את "טובת האזרח" מול עיניהן, ושיציעו בקמפיינים שלהם "דיור בר השגה כבר בשבועות הקרובים" ויקנו באופן מיידי את לב הציבור.

אנחנו לא מוחים על שכר הדירה, אנחנו מפגינים בעיקר על חוסר יחס, על התעלמות של הממשלה מאיתנו, מעמד הביניים הצעיר, משלמי המיסים, משרתי המילואים, אלו שהופכים את המדינה הזו לכל מה שיפה בה ושרוצים לראות בה עתיד, לנו ולילדינו.

אז מעבר לשכר הרופאים ולמחירי הדיור, אנחנו צריכים לזכור שמטרת הממשלה היא לשרת את כלל הציבור, להבהיר שמאסנו בהתעלמות הזו מאיתנו, הרוב שהיה דומם עד לאחרונה, ושהגיע הזמן שמישהו יתייחס. אני מקווה שכשהרופאים ישיגו את מבוקשם ושכשהמשטרה תפנה את דיירי שדרות רוטשילד מאוהליהם, נזכור שיש מטרות נוספות מעבר לפינה, מטרות גדולות וחשובות לא פחות במדינה המגדירה את עצמה כ"מדינת רווחה".