כאב הוא לעיתים מדרון חלקלק.

הוא מגיח ככה, לפעמים, מזכיר לך את המהמורות שעברת ואת אלה שעוד מצפות לך שם, בדרך.

אבל את מתעלמת ממנו. ככה זה, אם תתני לכל מהמורה בדרך לטלטל אותך, קשה לדמיין שתתקדמי.

אבל הכאב הזה, הוא כמו מדרון חלקלק.

בעדינות, בלי ששמת לב, הוא התרחב מעט, הבור הקודם, והתחבר לזה שלפניו ואחריו. יחד הם יצרו בור גדול, עמוק יותר, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, כזה שחייבים לנסות ולתקן אותו.

ואת מנסה. הרי אם תתעלמי הוא לא יעלם. הרי אם תתעלמי – הדרך לא תפתח, ותשקעי בבור.

אבל לכאב קצב משלו.

הוא נוגס בכל פעם עוד מעט, עוד קצת – מהדרך. תיקנת בור אחד, והנה צץ לו שני, קפצת מעליו והנה צצים להם שלישי ורביעי. ולפני ששמת לב זו תהום גדולה שפעורה שם.

כי הכאב הזה, הוא כמו מדרון חלקלק.

בסופו היאוש ממתין. כמו מלאך המוות, אורב לו בשקט, לרגע המתאים, לראות אותך צונחת לתהומות עמוקים-עמוקים, אפלים-אפלים, שאור השמש ממעט להכנס אליהם.

תהומות, שכילית את כל ציפורנייך בעודך מנסה לטפס מהן החוצה, ששרטת את כפותייך בנסיונות לראות בחזרה את האור, להגיע בחזרה אל מפלס הכביש, לראות את הדרך ההיא, שממנה הגעת, שבה צעדת.

תהומות שמשאירים אותך פצועה מנפילה, כואבת מהמאבק. אבל שורדת.

כמו תמיד, מטפסת מעלה.

אבל הכאב הזה, הוא כמו מדרון חלקלק.

מתישהו, כפותייך פצועות מספיק, ציפורנייך קהות דיין, רגלייך וידייך חלשות כבר, ממאבקים קודמים. והבוץ במדרון חלקלק.