אני אולי מסתכן בלהשמע לא פופולרי, אבל יש לי בעיה רצינית עם מאבק הרופאים והמתמחים.
זה לא שיש לי בעיה עם הרצון שלהם לשיפור התנאים והשכר שלהם. זכותם להאבק על כך כמו כל אחד אחר. הבעיה מתחילה כשנושאים כמו מספר התקנים מתחילים לעלות על שולחן המשא ומתן:
נניח שמחר, בזמן שאני עושה את ריצת הלילה שלי, פוגע בי רכב ומפנים אותי לטיפול נמרץ. סיכויי ההישרדות שלי תלויים בכמה גורמים: כמה רופאים יהיו שם במשמרת? מה הוותק שלהם? האם הם ארבע שעות על הרגליים או עשרים וארבע שעות?
אלו שאלות מהותיות שנוגעות לרווחה שלי ושל כל אזרח אחר בנקודות הכי כואבות.
אבל מי אחראי על התשובות? במצב אידאלי, הממשלה הייתה מחליטה מהי רמת השירות הרפואי שהיא מעוניינת להעניק לאזרחיה ובאיזה מחיר ואז התשובות היו נגזרות מאותה החלטה. יכול להיות שהרמה שהממשלה תחליט עליה תהיה נמוכה מידי לטעמי או לטעם רבים, אבל תהיה כתובת אחת לציבור שעליה האחריות והיא תישא בהשלכות (בין אם בדעת הקהל או בקלפי).
אבל מה קורה בפועל? האיכות של הטיפול הרפואי שאנחנו מקבלים נקבע בעצם על פי יכולות המשא ומתן של נציג ההסתדרות הרפואית. כמו שמספר המיטות בבתי החולים נקבע לפי איכות המו"מ של איגוד האחיות ואיכות שירותי הרווחה נקבעים לפי תוצאות המו"מ של העובדים הסוציאלים.
אני לא מאשים את הרופאים, המתמחים, האחיות וחבריהם על כך שהם הופכים את התנאים הללו לדרישות כחלק מהמו"מ, אין להם ברירה בגלל הוואקום התכנוני של הממשלה והם עושים את זה כי אכפת להם מאיכות השירות שהם יכולים לתת. אבל זה לא פותר את הבעיה היסודית שהממשלה שתפקידה לתכנן ולהחליט על הנושאים הללו פשוט בורחת מאחריות. גרוע מכך, היא לא טורחת לעדכן תקנים כי היא פוחדת שזה רק יהיה נקודת מוצא לעוד דרישות במאבק הבא.
אז עם כל הסימפתיה, אתם הייתם רוצים לחיות במדינה שבה מספר הרופאים במחלקות נקבע באותה שיטה כמו ההקצאות לארוחות סינטה לעובדי נמל אשדוד? |