רגע לפני שעזב הוא תחב יד לכיס מיכנסיו והושיט לי סוכריה עטופה נייר צלופן. שעה ארוכה מוללתי את הנייר המרשרש בין אצבעותי. מכשהבנתי כי לא ישוב, קילפתי את העטיפה. חריפות קלה צרבה את לשוני. סוכריית ג'ינג'ר, כמה מוזר.תחושת ריקנות החלה לפלס דרכה ממעמקי ביטני. כמו נחש חנק התפתלה באגרסיביות במעלה גופי עד התקשיתי לנשום. עוד אחד הלך. הם תמיד חולפים בתוך חיי כסערה וכשם שהופיעו בפתאומיות, כך נעלמים, מותירים רק חורבן ואיברים כרותים. ניסיתי להיצמד לפעולות המוכרות שעמדו לפני. חשבון החשמל היה ממוגנט למקרר כחודשיים, ללא שום יחס מיוחד מצידי וכעת נדמה לי כדבר החשוב ביותר בחיי. לשלם את חשבון החשמל! ללכת לסופר ולתגבר את מלאי השוקולדים.לנקות את הבית, לשפשף את הריצפה עד שיכאבו לי האצבעות, עד שיתפרק לי הגוף, עד שאהיה כל כך עייפה שארדם ברגע שאניח את ראשי על הכר. לאסוף מהארון את הבגדים שלו, כאלה שהותיר אחריו בהזדמנויות שונות ולשלוח לו אותם בארגז. אך גם אז לא אברח ממנו באמת, לאחר שהספיג את ריחו הארור במדפים. לשרוף את הארון. למכור את הארון. לרסס את המדפים בבושם, יותר קל. להאכיל את החתולה. חשוב מאוד! להאכיל את החתולה. טיפות דקיקות החלו לנשור מהשמיים. הבטתי בענני הקרב האפורים שמתאגדים מעל ראשי. דימיינתי מה יקרה אם פשוט אמשיך לשבת לי פה על הספסל ואתן למים להציף אותי, להספג אל תוך בגדי, להבלע בתהום פי הפעור, לנקות אותי מכל כאבי, מכל כיעורי, מכל הפחדים המשתקים. הלוואי. אך ידעתי כי הגשם רק יחדד ויעצים את אומללותי ולכן קמתי מהספסל בנחישות וצעדתי לאוטו. המוח תר בקדחנות אחר פתרונות מילוט. לאחר כמחצית השעה מצאתי עצמי יושבת במסעדה זעירה בדרום תל אביב. מאפינס שוקולד. כוס קפה. קרואסון שקדים. פנקייק. המלצרית מהנהנת ורושמת. אינה מביטה בי באמת. הצלחות מתרוקנות ואת מקומן תופסות חדשות. וופל בלגי ספוג שוקולד פאדג' חם. שלושה כדורי גלידת חלבה. סיבוב נוסף של קפה. והבטן לא שקטה. החור עוד שם. קרפ עם פירורי מקופלת. המלצרית סוף סוף מרימה גבה. אני מרגישה את הרחמים שלה שורטים את גופי, מכאיבים לי באופן פיזי ממש. מבקשת חשבון ובורחת החוצה. מוכנה לעורר גועל, אפילו סלידה ותיעוב, רק לא רחמים.
ושוב הבית. רק הבוקר יצאתי ממנו ופתאום הוא נראה לי אחרת. השקט צורם לאוזני. ממהרת למלא אחר רשימת המשימות שהטלתי על עצמי וכאשר מסיימת נדהמת לגלות שדבר לא השתנה. הבית עדיין שקט ורק נשימותיי מפרות את הדממה. אפילו החתולה נעלמה, מסתתרת לה אי שם בתוך ארון או תחת המיטה. עכשיו מותר להתחיל להשתגע. סופרת את המרצפות בחדר. שלוש מאות ועשרים מרצפות. מזפזפת בין כל ערוצי הטלויזיה. קוראת את מודעות האבל בעיתון. מנסה להזכר בכל הפעמים שהוא איכזב אותי. מדמיינת את כל הילדים היפים שלא יוולדו לנו. כותבת שיר. עוצמת עיניים וחשה במגע הזיפים שלו לאורך הגוו שלי. כוססת ציפורניים. אומרת לעצמי שוב ושוב שאני סתם דרמטית והרי אנחנו בכלל לא מכירים הרבה זמן. קובעת תור חירום לפסיכיאטר. מחכה שהלילה ירד ויגיע כבר מחר. מבינה לפתע שהלילה עוד ארוך וגם המחר לא יביא עימו נחמה. בולעת כדור שינה.
הבוקר מתחיל בסופרמרקט שמתחת לבית. הכל עוד מטושטש, קרום יבש בזוויות העיניים. מחצית גופי נתון בפיג'מה מפוספסת וחציו השני בחולצת טריקו מרוטה. שילוב הצבעים בהחלט לא מחמיא לי. אפילו שיניים עוד לא ציחצחתי. מדפים גדושים. סוכריות טופי. סוכריות גומי. סוכריות חמוצות. סוכריות ממולאות קרם וניל. סוכריות חמאה נימוחות, תוצרת חו"ל כמובן. סוכריות קפה. סוכריות על מקל. סוכריות שהופכות למסטיק. סוכריות, סוכריות, סוכריות. ורק סוכריות ג'ינג'ר, אין. לא מתייאשת. כמו שאני, מתניעה ונוסעת לדרום תל אביב. חנויות קטנטנות כמו של פעם, עם ריח של פעם, ומוכר חביב וזקן מפעם. הרבה צבעים, רייחות וטעמים. וסוכריות ג'ינג'ר, אין. ורגע לפני שמחליטה לוותר- לחזור הביתה, להודיע בעבודה שאני חולה, להוריד תריסים, לבלוע עוד כמה כדורי שינה ולהכנס בחזרה למיטה- אני מבחינה בהן. בחנות האחרונה ברחוב, הכי קטנה, הכי מאובקת, הכי מסריחה. ערמה קטנה ותלולה של עיגולי צלופן אדומים ומרשרשים. "תן לי את כל הסוכריות מהסוג הזה שיש לך בחנות!" מבקשת בדחיפות בהולה. המוכר מופתע אך לא מתווכח. נסחבת עם שלוש שקיות ניילון ענקיות לאוטו ולרגע תחושת אופטימיות מזויפת מציפה אותי ונדמה שמעתה והלאה הכל הולך להיות הרבה יותר טוב. כבר בדרך הביתה, פותחת את השקית הראשונה ושולפת סוכריה. תחושת עונג צרופה וטהורה. וכך מתמלא המושב לצידי בעטיפות ריקות. שביל עטיפות ריקות במעלה המדרגות לקומה השלישית ומהדלת כניסה דרך המסדרון הצר ועד למיטה. יושבת במרכז המיטה ומקלפת סוכריה אחר סוכריה. בתחילה הטעם חזק וברור, מן חריף מתוק שכזה, וכאשר מתעמעם לאחר כמה רגעים אני שוברת את הסוכריה ובולעת. ואז עוברת לסוכריה הבאה. רוצה לחוש במלוא הטעם. וכך שעה ועוד שעתיים והשוקיים שלי מתחילות להעלם תחת עטיפות הצלופן ובנתיים מחליטה שכך בעצם אמות. יימצאו אותי קבורה תחת ערמת עטיפות צלופן ועל המצבה יכתב 'נפטרה בדמי ימיה' ואמא שלי תבכה המון ויגידו שהייתי יפה וכמה לא צפוי ואיך בכלל קורה דבר כזה פתאום. ואחי הגדול ישים על הקבר זר שושנים בצבע דם, כי ככה אני אוהבת, ואמא תבכה עוד יותר חזק והרב יגיד לה שהכל מן השמיים וכל מיני אנשים, שבכלל לא מכירים אותי, יטפחו לה על הגב ויאמרו שהייתי מוכשרת ואיזה ביזבוז נוראי. אבא לא יהיה בלוויה. הוא לא יוכל לראות את הבת הקטנה שלו, גופה צמוקה עטופה בבד לבן, מובאת לקבורה. ואחרי זמן קצר, כאשר השמש תעמוד בזוית של תשעים מעלות ולאף אחד כבר לא יהיה מה להגיד וגם ככה חם ודביק, הם יתחילו לעזוב. זרם דקיק של אנשים אכולי אשמה, טיפין טיפין, ינסו להמלט בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. בסופו של דבר לאף אחד לא באמת אכפת.
למרות כל התחזיות הקודרות, עוד יום עבר ונשארתי בחיים. סבלתי אומנם מבחילה קשה ויובש קיצוני בחלל הפה, אך המוות הצפוי שלי נראה רחוק מתמיד. מלאי סוכריות הג'ינג'ר החל לאזול מה שהוביל להתפתחותו של התקף חרדה קל. לכן בלעתי שני כדורי הרגעה מהחבילה החדשה והנוצצת שלי, שניצבה בגאווה על השידה בסמוך למיטתי. פגישת החירום עם הפסיכיאטר לא הניבה פתרונות ממשיים ואף לא סיפקה מרגוע לנפשי הסוערת, אלא סתם צירפה עוד קופסה לבית המרקחת המחתרתי שהקמתי במו ידי. ברגעים אלו שקלתי באופן רציני ביותר להתקשר אליו. יכלתי לשקר לעצמי ולהתייחס רק לחלקים בי שזעמו, שהשתוקקו לנפץ בקבוק בירה על ראשו, לחרר באלימות את קרביו, להטיח בו מילים דוקרניות, אך אפילו ברגעי השיפלות הנמוכים ביותר שהגעתי אליהם, לא הצלחתי. לא יכלתי לשקר. אני רוצה לומר לו שיבוא, שישא אותי אל המיטה ולא ילך עוד לעולם. הרגשות הארורים הללו! רגשות זדוניים שרוצים רק להחליש אותי. למזלי נמהלו הכימיקלים המבורכים במחזור הדם שלי וכל רצונותיי התמוססו להם בדוק ערפילי שליו. וכך נמנעה משנינו שיחת הטלפון המביכה שנועדה לכישלון מלכתחילה. האגדות, מקומן ראוי רק לספרים.
רזיתי בקצב מסחרר. עיגולים שחורים נמתחו תחת עיניי השקועות וחיוורון עורי אף העמיק מעבר להרגלו. הבגדים נתלו עלי כמו סחבות וכל כולי הדפתי מריח עבש של ג'ינג'ר. כל זה שיווה לי מראה מטורף קימעה.
בוקר עייף. יונקת סיגריה על ספסל תחת עץ אלון עבות בסמוך לביתי. לא מאפשרת לשמש, שצצה לפתע, לגעת בי אפילו בקרן אחת מסכנה. עצמות האגן דוקרות את הטרנינג הדק וביטני השקועה ישנה לה בתרדמת חורפית. רגילה כבר להמנע ממזון. שרשרת כסף דקיקה, שפעם נתן לי, נתלית על צווארי ונעלמית תחת הטריקו. חורף וקר. ולי לא אכפת שאנשים צועדים במהירות דרך השלוליות ונועצים מבטים בפיטמותיי הזקורות. הקור החיצוני חודר אלי פנימה, מקפיא את ריגשותיי. וכך הוא פוגש בי. שלושה שבועות חלפו והוא עדיין יפה. ורק אני נתכערתי. מתיישב לצידי, מבלי שהזמנתי אותו, כמו ברור הדבר מאליו. ולכאורה אני ממשיכה לשאוף ולנשוף מהסיגריה כאילו זהו אירוע שבשיגרה אך בעצם נתלית בסיגריה כמו כל חיי תלויים רק בה. הוא מביט בי בחיבה ומתעניין. ומזכיר לי כמה קל איתו ופשוט, לא צרכה להעמיד פנים, לא צרכה לעשות הצגות. בנתיים השמש משנה זוית, גולשת אל מתחת לעץ ומלטפת את כף ידי, ופתאום זה בסדר. פעם ראשונה מזה שלושה שבועות שאני מחייכת. |