יום אחד היא חזרה הביתה מהעבודה עצבנית, שמעה שבבית-ספר לא הולך לי משהו ואז התחילה להשתגע, ארזה לי תיק והעיפה אותי מהבית, פשוט ככה. אני זוכרת שבכיתי מאוד, ועם התיק הענקי על הגב יצאתי מהבית, מתביישת מהשכנים, למרות שהיא הייתה צריכה להתבייש, עם דמעות שלא מפסיקות לרדת, ובדרך לאלוהים יודע איפה. אחרי זה היא רצה אחרי התחילה לבכות , חיבקה אותי, וחזרנו הביתה. שנאתי את זה, את הדרמטיות שבזה, את החיבוק שלה, את הבכי שלה.
לא הבנתי איך אני אמורה לאהוב אותה יותר פאקינג ילדה בת 12. אני מנסה להבין למה היא עשתה את זה ופשוט לא מצליחה להבין איך אפשר?
בגיל 15 היה לי משפט, השופט היה כל כך חמוד אלי, אמר לי שיש לו ילדה בגילי, עם שיער כמו שלי לא יודעת למה זה גרם לי לבכות כל כך רציתי להיות הבת שלו באותו רגע, כל כך קינאתי בה שאבא שלה כל כך גאה בה. תיארתי לי אותו יושב בבית, משחק איתה, משכיב אותה לישון, מנשק אותה. אמרתי לשופט שאני לא יכולה לחיות בבית יותר ושאני רוצה לעבור לפנימיה.
אני מפחדת להיות אמא. אני יודעת שזה חולני אבל אני מפחדת שאם אני אתן לילדים שלי חום ואהבה שלי לא היו, אני פשוט יקנא בהם. אני לא מאמינה שאני חושבת ככה, אבל זאת האמת.
אני לא זוכרת שבילדות אהבו אותי, לא אמא ולא אבא. אני זוכרת בדידות עמוקה ורצון למות. אני זוכרת מכות וצרחות. אני זוכרת כאב.
|