הישראלים חולמים על הפגנות ככר "תחריר" בקהיר. חלום נחמד שלא יכול להתממש בישראל. מתלהבים ממחאת הקוטג' שהצליחה, הם חושבים שהנה מחאת יוקר הדיור תצליח באותה המהירות. וגם הרופאים, ששביתתם צודקת ביותר, "השביתה שאין מוצדקת ממנה" (זוכרים את אריק שרון?...), משלים את עצמם שאם כל המחאות ושביתתם תתאחדנה, הממשלה תיבהל. הממשלה כבר נבהלה אך אין פתרון מיידי למצוקת הדיור, גם אם היא מוכנה לו והיא לא מוכנה לו. כי הפתרון הוא מכירה המונית של אדמות מדינה וגם פתרון זה עוזר בטווח של שנתיים לפחות. אבל כל ממשלות ישראל, כבר שנים רבות עומדות על הרגליים האחוריות ולא מוכנות אפילו לשמוע עליו. ואתם יודעים למה? כי הכסף הגדול באמת שעושות כל ממשלות ישראל, מאז קיומה, מעיקוב מכירות אדמות ממשלתיות לבנייה, מאפשרות להם להחזיק בידן כסף מזומן, ללא פיקוח תקציבי הוגן, כסף שמשמש אותן לתשלום למפלגות הדתיות כדי שתשתתפנה בקואליציות. במקרא קראו לממון מהסוג הזה אתנן. ללא המפלגות הדתיות/חרדיות אין אפשרות להקים ממשלות על פי שיטת הבחירות היחסיות הנהוגה בישראל. 

זה צד אחד של העניין. צדו השני, שוודאי מרגיע את הממשלה כולה פרט לביבי הלחיץ הנמצא תמיד בפניקה שמעוררת כל אפשרות זניחה שהוא חס וחלילה לא יהיה ראש ממשלה, היא העובדה שהמחאה בשדרות רוטשילד בתל-אביב הפכה לאופנה. צעירים רצים לשם כדי לזכות בחמש עשרה שניות תהילה, פעם בחיים, ולומר למצלמות כמה מילים שיצחיקו את החברה בבית. אחר כך ידברו על זה כמה ימים וזהו. מי כבר מוכן לרוץ בלחות הנוראית הזאת של חום יולי-אוגוסט הבלתי נסבל ולהשאיר מאחור את המזגן. נכון, לכמה מאות הצעירים שישנים שם באוהלים אין מזגן גם בבית שעליו הם משלמים שכר דירה של עושק. אבל מה הם כבר כמה מאות? ובינתיים מצאו הטלוויזיות את האייטם האולטימטיבי - בעצם זה מה שהן מחפשות שם - ילד בן 12 שמדבר על סוציאליזם שהוא טוב מבעלי ההון ושצריך לקחת מהונם ולחלק לעניים, "כפי שסטלין עשה בזמנו". אז כולם רוצים להצטלם כמו אותו ילד שמייד הפך לסלב. כי כל אחד רוצה להיות סלב. זה הקטע של ישראל המודרנית בתחילת האלף השני. וזו, כאמור, הסיבה הנוספת לתחילת הגוויעה של המחאה שהפכה לאופנה. ואפנות מטבען מתחלפות מהר.