כותרות TheMarker >
    ';

    דברים שרציתי לאמר לָך

    על מה שקורה מסביב

    0

    הריאלי העברי בחיפה – כנס מחזור שנת 1984

    6 תגובות   יום שבת, 23/7/11, 23:36

     שמחתי לחזור לערב אחד לגיל 18.  

     

    ''

     

    תודה למארגנים שהרימו הפקה מדהימה ואספו את כולנו לערב של נוסטלגיה וגעגועים.

     

    את מרבית בני המחזור שלי לא פגשתי בכלל, מאז שסיימתי את בית הספר, ועד לפני שבועיים זה לא נראה לי מפתיע, כי  אני התרחקתי מאוד מחיפה שאהבתי, ואליה אני לא מפסיקה להתגעגע. הופתעתי לעומת זאת, לגלות שמספר לא קטן של בני כיתתי עברו כמוני, לאיזור השרון וכמה מהם רחוקים ממני מספר רחובות בלבד... עולם קטן.

     

    כמה שמחתי לפגוש ביובל שהרחיק עד אוסטרליה, והוא דומה לא לא דומה לנער הצנום החכם והשתקן, שזכרתי מכיתה ו-ד' ריאלית (מתימטיקה – פיסיקה, המורה לפיסיקה לא אהב את שנינו, ושנינו עוד זוכרים את זה....)

     

    שמחתי לפגוש בשרה, איתה רצתי בריצות האימון ובתחרויות, עוד כשהדרך לאוניברסיטה הייתה שביל, ולא רמת גולדה היוקרתית (בדרך לדניה). זכרתי אותה נחושה ובוגרת, וכלל לא הופתעתי מהעיסוק שלה, איזה מזל שיש גם אנשים כמוה בעולם הרפואה. "את עוד רצה" שאלתי אותה והיא חשבה קצת לפני שאמרה, "לא, בעצם כן, לפעמים...."

    אני חושבת רבות על רות יעלי המורה הנהדרת להתעמלות שטיפחה את שתינו, והעניקה לי שתי מתנות לחיי הבוגרים: אהבת הריצה, וסל של תובנות על מורה, שמשאיר חותם בנפש תלמידיו (בנפש אחת לפחות...)

     

     

    שמחתי לפגוש בעדי (עדינה) שהתברר שהיא גרה 2 רחובות ממני, היא ואני שיחקנו כדורגל בהפסקות עם הבנים, אני עוד זוכרת את החוליגן ׁ(בן, אלא מה) שבעט כדור הישר לבטנה והיא באומץ תפסה אותו למרות הכאב... בבית הספר בו לומדות בנותי, לא ראיתי אף פעם בנות שמשחקות כדורגל...

     

    לא הופתעתי גם מהמקצוע שבו בחר אבי, שמתח קו לאורך השולחן שחלקנו בחטיבת הביניים, והפריח לעברי עלבונות נוסח "תחזרי לאפריקה", הנחמה היחידה שלי אז, שידעתי טוב ממנו גיאוגרפיה ושלחתי אותו לעיין במפה (בתור ילדה זו הייתה נחמה קלושה...) למי שתוהה, הוא עורך דין, ואם הבנתי נכון מטפל בסכסוכים אזרחיים, אי אפשר להגיד שהוא לא למד מאז...

     

    התגעגעתי לחברתי הטובה שהתחתנה מייד עם סיום בית הספר, והפכה חרדית, היא לא יכלה להשתתף באירוע (מפאת השבת), אבל שמחה לשמוע ולהתעדכן.

     

    שמחתי לפגוש גם באֵבי שהיה תמיד החכם מכולנו, ומשפחתו הפכה להיות גם קצת משפחתי (תמיד הרגשתי כמו אחותך הצעירה, עכשיו שאתה יודע, אני מקווה שזה בסדר מצידך). את אמא שלו היקרה ז"ל, הערכתי מאוד, ולבתי קראתי נעמי, גם לזכרה. לימים גם משפחתי חוותה אבדן וגם לאמא שלי נשבר הלב, כמו שקורה לא אחת לאנשים חזקים, שלא יודעים להתכופף, ונשברים.

     

    עם רוני החלפתי חוויות על המורה המדהימה אסתר רובין, שאילצה את בני הכיתה הריאלית ללמוד ספרות, ותנ"ך  ולא סתם ללמוד – בע"פ ואני עדיין זוכרת שורות שלמות מאלתרמן – "אבל לאן נוליך את החרפה", ושלונסקי "גאה ושפוי וכנפיו אסופות (כמונו היום, אבל אז, מי ידע את זה...), ו"הצבי על במותך חלל" – אסתר רובין, אני כנראה לעולם לא אשכח זאת, כמו גם אותך...

     

    שמחתי לפגוש ב- שירלי, מיכל מ' ומיכל פ', ג'קי, איזבלה, רוני, מירון, קאליש, תמי, מיכאל, בועז, עידו, איתי, ישע ואילת (סליחה מכל אלו שזכרתי בפנים, אבל לא זוכרת את שמם). החברים הרבים שחלקו איתי חויות של ילדות – בית ספר שלימד אותנו לצד הבגרות הריאלית, לימודי ארץ ישראל, לימודי המזרח התיכון, ערבית ותלמוד, וגם נגרות וכלכלת בית, תפירה (כן, אני יודעת לתפור !), ושחיה (בבריכת בית הספר !).

     

    זכרתי את כולנו עם מבט צעיר ומתריס בעיניים שאומרות הבטחה, והנה כולנו, עברנו את גיל התבונה, עם כנפיים קצוצות מעט או יותר, וכולנו יודעים בדיוק היכן עובר הגבול ומה נכון או לא נכון להגיד ולעשות.

     

     

    היום ממרחק של חצי יובל (קצת יותר...), אני יודעת שזכינו, לחינוך טוב, למורים טובים, לחברים, התחרות שהיתה באויר, שימשה כוח מניע (אז עוד לא חששו לתת לילדים להתמודד עם תחרות, להיפך). אז נכון  ש"הצנע לכת" היה ונשאר רק סיסמא על החולצה, אבל תלמידי הריאלי התנדבו בבתי חולים במוסדות סיעודיים ובתנועות הנוער, במלחמת לבנון סייענו בקטיף פירות ובסיוע בענפי במשק לחברי הקיבוצים שבגבול ואהבנו את המדינה. השתמטות לא הייתה כבוד גדול, להיפך.

     

     

    היום אני אמא לשתי תלמידות בבית הספר, באיזור שבע ומוצף קניונים ומקומות בילוי צפופים. למסיבת סוף השנה של כיתה ב' נסענו לנתניה (מה יהיה בכיתה ו'? ניסע לחו"ל?). אני מתגעגעת ל"הצנע לכת" שלנו, ועצובה בשביל דור הפייסבוק והגאדג'טים. פעמים רבות כשאני הולכת לקנות מתנה ליום הולדת – לילד/ה שיש להם הכל, אני רוצה לתת לו/לה ספר שאהבתי בגילם, אבל לרוב אני נמנעת, כי אני יודעת שהם לא יקראו.    

     

    הייתי רוצה שהדור הצעיר, החדש יקבל הזדמנות כמונו, ללמוד ממורים מעוררי השראה, כמו שאנו זכינו ללמוד מהם: להצטיין אבל גם להתחשב, לתרום, לבנות חברה שנעים לחיות בה, כזו שלא דואגת רק לילד הפרטי - לתכנים ולהצטיינות, אלא גם דואגת לילדים אחרים לחינוך, לערכים, להזדמנות.

     

    לאחרונה נחשפתי לצרכים ולקשיים של המגזר האתיופי בחינוך, בתעסוקה בהשתלבות בחברה החומרנית והממהרת שלנו.  מחזור 84 של הריאלי, מה דעתכם להתנדב ולסייע ?  

     

     מוקדש באהבה רבה לכל בני המחזור שלי, לבית הספר הריאלי, וכן גם למורים שבזכותם (גם), אני מה שאני.

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/7/11 21:54:
      הי עמיאל, לא שלא ציפיתי לתגובה שלך, אפילו הזמנתי אותך ובכל זאת ממרחק השנים, אני מעדיפה לזכור את הטוב. למדתי שתפיסת המציאות היא סוביקטיבית, אני מעדיפה לזכור שתרמנו - אני התנדבתי בביה"ח רמב"ם וגם בפלימן, זה לא היה קל, אבל הרגשתי שסייעתי והבאתי ערך. אני מסכימה איתך שהסיסמא ו"הצנע לכת" ממש לא התאימה, אבל יחסית להיום במיוחד היכן שאני גרה, הכל היה צנוע (וכן, גם אז היו שווה ערך אייפון לילדים רבים בכיתה / שכבה.... ) יש לי ציפייה מחברי ללימודים שבסה"כ היה איכותי וזכה ללא מעט, להחזיר קצת לחברה, נכון שכבר לא נשנה את העולם, אבל אולי קצת נסייע בנושאי חינוך. אנחנו יודעים. היינו שם
        25/7/11 14:33:
      לפני 3 שנים היה בריאלי כנס "אחרי 20 שנה" של המחזור שלי. לא הלכתי כי הייתי עם אבא שלי בתקופה ההיא... בכל מקרה גם לא הייתי מגיע: אילי פאט - מאט... הנוסטלגיה היחידה שיש לי היא לטירת הכרמל, לטוב ולרע. אני מרגיש הרבה יותר קרוב לעיר הולדתנו מאשר לפלצנות המאוסה של "הצנע לכת" עם נעלי מותגים ומכוניות יוקרה של ילדי עשירים. מזמן הבנתי שכל הסיסמאות הגדולות ופעילויות "התנדבות חובה" בריאלי היו בסך הכל חלק ממערך שיווק, תעמולה ושכנוע עצמי. אגב, אני יודע בוודאות על שני ילדי עשירים בשכבה שלי שהיו ממעשני הסמים בתיכון וכיום הם עורכי דין. מה זה אומר? אולי חבל שלא הלכתי לכנס... מצד שני אני שונא עורכי דין (מעניין למה...).
        25/7/11 08:50:
      זה בטח היה מרגש מאד לראות פתאום את כולם .
        25/7/11 08:26:

      צטט: אביה אחת 2011-07-24 17:12:19

      רונית איזה יופי של פוסט - - - - מרגש כל כך - - - אני לא חוויתי עוד מפגש כזה - - - הייתי רוצה - -- שבוע נפלא

       

      כיוון שחוויתי, מבינה את ההתרגשות.

        25/7/11 08:23:
      פוסט מרגש לפני כחצי שנה הייתה לנו פגישה של יסודי אכן נוסטלגיה...
        24/7/11 17:12:
      רונית איזה יופי של פוסט - - - - מרגש כל כך - - - אני לא חוויתי עוד מפגש כזה - - - הייתי רוצה - -- שבוע נפלא