כותרות TheMarker >
    ';

    אור-לי

    פוסטים אחרונים

    ועכשיו... לא תאהבו אותי...

    10 תגובות   יום שבת, 23/7/11, 23:52

    לפני כשבוע שנשאלה אחת המתגוררות החדשות בשד' רוטשילד מדוע היא חייבת לגור בתל אביב היא אמרה:

    "כאן כל החברים שלי וכאן אמצא אהבה" ואף הוסיפה כי באשקלון אין חיי לילה...

    לאחריה, בחורה אחרת זעמה על העלאת שכר הדירה שלה ל 5600 שח' ולשאלתו של המראיין מהו גודל דירתה של אישה צעירה זו המתגוררת בגפה, ענתה לו :" 3 חדרים, 80 מטר מרובע"

    אודה ואתוודה, פטרתי את שתי אלה בהינף יד ובזלזול רב.

    מן הסתם החלטתי ביני לביני כי כל אלה שאינם יודעים על שום מה ולמה הם פתחו במסיבת ההיכרויות הגדולה ביותר שנרשמה בהיסטוריה, לא ראויים לשמץ של התייחסות מצידי.

    בעוונותיי הרבים שקלתי לכתוב על כך פוסט, אך החלטתי שהנושא רגיש מדי ולא מתחשק לי לעורר את חמתם של הגוים (הגוים, לצורך הענין, הם כל אותם אלה שהקשבתם סלקטיבית) ומכאן אפשר להבין כי דברי אינם עומדים להיות "פוליטיקלי קורקט" או דיפלומטיים בכל צורה ולכן,עמכם הסליחה אך,

    אני בוחרת לנצל את זכות הביטוי החופשי. גם לי יש אחת כזאת. לא רק להם המתגודדים ברגעים אלה בכיכר...

     

    כל חיי גדלתי בתל אביב. אבי, איש צנוע וטוב לב, זוכר לספר לנו, ילדיו, על עיר חדשה שקמה ליד הים.

    לאנשים אמיצים שבאו לבנות ולהיבנות.

    לא היו בה ברים ומועדוני לילה, גם לא בנינים ממוזגים ולא כבישים.היה בה הרבה מאוד חול.

    ההורים הנוסטלגיים שלי, עדיין שומרים את הקבלה המעידה על השתתפותם הכספית בסלילתו של הכביש, ברחוב בו הם מתגוררים עד עצם היום הזה.

     

    ואני... אני לא אוהבת שינויים. לא גדולים מדי. לא קיצוניים. נשארתי לגור בתל אביב גם כשעזבתי את בית הורי ועד היום אני מאמינה כי רק אהבה גדולה מהחיים, תניע אותי מהעיר היחידה שאני מכירה כל חיי.

     

    הייתי בת 24 כשעזבתי את בית הורי.צעירה מאלה המפגינים היום הכיכר ובימים האחרונים בשדרה...

    ישבתי מול ההורים על השטיח האדום שבסלון ואמא שאלה:

    "את יודעת במה דברים אמורים? יעמדו לך כוחותייך במשך שנים רבות ?" (אףפעם לא היה זול לגור בת"א)

    זו הייתה תגובתה של אימי הנבונה, היקרה, להבעת רצון בתה להישאר ולגור בתל אביב.

    בגיל 24 הכל נראה כמו נצח. גם 20 שנים ארוכות (והן ארוכות). ואני, הנהנתי בראשי ועניתי לאמא:

    "כן, אני אעשה את כל שביכולתי. אני רוצה לגור בתל אביב. בדירה קטנה משלי. אני אוותר על דברים" (לא ידעתי עד כמה אצטרך לוותר...)

     

    אבא ואמא התבוננו בבתם הקטנה הגוזרת על עצמה גזר דין כל כך חמור אבל, לא יכלו שלא להתפעל מאומץ הלב. מהיוזמה.

     

    אני מורה ותמיד הייתי. אני גרושה וחיה לבד. אין לי ילדים ולכן אינני מקבלת דמי מזונות. הורי, הפנסיונרים, היו כל חייהם שכירים ואמי, התפטרה מעבודתה לאחר שנולדתי.

    קל להבין מעובדות אלה שאת דירתי שלי, הנכס היקר והיחיד שקיים ברשותי, אני רוכשת לבד.

     

    חסכתי כסף להון העצמי שיש להפקיד בבנק עם לקיחת המשכנתא וההורים, נתנו לי מעט מחסכונותיהם.

    סכום קטן יותר הביא הגרוש שלי, ורכשנו לנו דירה. עם משכנתא עצומה ותשלומים עצומים גם הם.

     

    כשהתגרשתי, רציתי להמשיך ולהתגורר בעיר שלי. באותה השנה שבה התגרשתי ידעתי כי מחכות לי עוד שנים רבות של תשלומי משכנתא, לבד. ידעתי כי אני צריכה לשלם לגרוש שלי את חלקו בהון העצמי שניתן בזמנו לבנק ושוב, איבדתי חיסכון נוסף. אך לנגד עיני עמדה המטרה שלי, לגור התל אביב בדירה משלי.

     

    תמיד התגאתי בכך שאני עומדת בזה. תמיד טפחתי לי על השכם .מגיע לי ! עבדתי על כך קשה מאוד !

    אבל, היום, כשכרוז במכונית BMW (!!!!!!) עבר ברחובות העיר והזמין אנשים להפגנה, אני חשבתי לעצמי שיש לי כמה רעיונות (טובים במיוחד, עבורו) מה לעשות עם המכונית החדשה בה נסע...

    ובפייס בוק קיבלתי קישור לידיעה בYNET שלא טרחתי להמשיך ולקרוא יותר מכמה שורות ראשונות בה, שכן ההקבלה ה"אינטיליגנטית" שעשה הכתב בין סיוע סיעודי לרכישת דירה בתל אביב נראת לי, איך לומר, קרה ואכזרית !

     

    ואתם יודעם מה? מותר לי ! מותר לי לבקר אותם ומותר לי לקרוא להם מפונקים ומותר לי לשלוח אותם להפסיק ולהתעצל.

    המממ... ולא, הסיבה היא לא חופש הביטוי שלי, הסיבה טובה הרבה יותר מזו, החיים שלי !

     

    אני לא יודעת אם אפשר להצליח להשיג את כל מה שרוצים בחיים, אבל, אני יודעת שצריך לנסות. ושלמאמץ הזה יש מחיר. לעיתים, גדול מאוד. אין ולו מקום אחד בעולם, שמחירי הדיור בערים הגדולות שבו, נמוך ואפשרי ובקלות לכולם.

     

    ב14 השנים האחרונות מאז התגרשתי, לא נסעתי לחו"ל ולו פעם אחת.

    לא יצאתי לסופשבוע בצימר, במלון או באילת.

    אני לא מחזיקה ברכב.( לא BMW ולא אחר.....)

    אני מבלה בבתי קפה ולא בברים (בהם אפשר להוציא בערב אחד 250 ש"ח בלי להרגיש).

    אני לא מפנקת עצמי במסעדות (למעט ימי ההולדת של הורי או אחי)

     

    ועם כל זאת, אני מעניקה ליקרים לי ברוחב לב, אני קונה במבצעים ונהנית מכל רגע, אני עובדת לעיתים בעבודה נוספת כדי להשלים את הכנסתי (הכל כך קטנה) כמורה בישראל.

    והחיים שלי נהדרים למדי.

     

    ובעוד שנתיים, יעברו אותן שנים שנראו פעם כמו נצח... ותשלומי המשכנתא שלי - יסתיימו ואני אוכל לומר, ובגאווה לא קטנה, קניתי לי דירה. לבד. לגמרי בעצמי.

     

    הורי לא רכשו עבורי דירה, אני לא עובדת בעבודה מתגמלת כלכלית (אך בהחלט מתגמלת רגשית), אבל דבר אחד אני עושה נכון. אני יודעת שלפעמים, כשממש חשוב, צריך לוותר !

    במקרה זה, לוותר על חלק ממנעמי החיים בשביל דבר גדול יותר. ואני ויתרתי . על הרבה מאוד דברים.

    כל חשבון חשמל קרע את חשבון הבנק שלי, כל תשלום וועד, הזמנת אינסטלטור, ארנונה, ולעיתים אפילו הישיבה בבית קפה.

    אבל, הרווחתי בגדול. משהו ענק. כל חודש קניתי עוד מרצפת בדירה שלי.

    וממרום שנותיי הייתי רוצה אולי לומר דבר אחד לכל אלה המתלוננים, הכועסים, הפגועים והמקופחים...

     

    תוותרו! כי רק בודדים מאיתנו מסוגלים, כלכלית, לקבל את הכל.

    תוותרו, תחסכו, תעשו. תתחילו בקטן, אולי לא באזור בו חשקה נפשכם, ותגדלו . עם סבלנות והתמדה.

     צריך, לפעמים, להתחבר למציאות ולדרישות שלה. תנסו. אולי תצליחו. קרוב לוודאי שכן.

    מעולם לא הייתה לי האפשרות לחיות בפיזור כלכלי, מעולם לא הייתה לי האפשרות לרכוש בכל רגע נתון את שליבי חפץ, וגם בסופר סל אני משווה מחירים אבל, לרגע, לא הרגשתי קורבן !!!

    גם בימים היותר קשים והיו רבים כאלה !

     

    ובעוד 20 שנה (שרק נראים כנצח, גיליתי שהם לא...) תוכלו להגיד שגמרתם את תשלומי המשכנתא שלכם. אמן ואמן!

     

    לך, שנסעת עם מכונית ה BMW שלך ברחובות העיר והזמנת אותנו להפגנה... אולי כדאי לעבור למכונית צנועה יותר... תנסה. אולי המעבר יקדם אותך להון העצמי הנדרש על ידי הבנקים לקבלת משכנתא.

    לך, שכעסת על שכר הדירה שלך העומד על 5600 ש"ח בחודש. 80 מטר מרובע. 3 חודשים. בושי לך. על החוצפה שבך, על הגאוותנות, על הגרגרנות.

    ולך, ילדה יקרה, המחפשת רק כאן את האהבה ... תלמידים שלי היו אומרים שאת חיה בסרט. אני נוטה להסכים איתם.

     

    בהצלחה לכולם. לאלה שעושים באמת, למנסים, למפוקחים, לעצמאיים, לאלה שאינם מתעצלים לאלה שמאמינים שאם רוצים, גם אם הדרך ארוכה וקשה, זה אפשרי. אולי לא תאהבו את הדרך, אולי יהיה קשה אבל, צריך רק לנסות !

    והסיפוק המובטח בסופה - אין שני לו !

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/10/11 17:01:
      זו תרבות "המגיע לי" ילדים מפונקים שלא רואים ממטר ולא מתחשבים במדינה.
        8/10/11 19:00:
      כתף תומכת.
        5/8/11 11:14:
      אפשר לומר דברים רבים בגנות המחאה ואורח החיים הנהנתני של יושבי מאהל רוטשילד. אבל יש עוד מאהלים במקומות הרבה פחות מפנקים: עפולה, באר שבע, קרית גת. הבעיה שנוצרה כאן ואי אפשר להתעלם ממנה היא שאת אורלי יכולת להחליט לחיות בצמצום ולהחנק עם משכנתא ולדעת שבסוף תקופה ארוכה של תשלומים הדירה הזו תהיה שלך. לחברה הצעירים היום אין סיכוי להגיע לזה. לא רק בתל אביב אלא גם במה שנקרא פריפריה. דירת 4 חדרים בקרית גת עולה היום בין 800 אלף למליון שקלים. האם זו לא פריפריה, האם זהו צפון מפונק? אני הורה לשלושה ילדים. ברור לי היום שביום שהם יגיעו לפרק שבו ירצו לקנות דירה, לא תהיה להם את האפשרות לי לא תהיה האפשרות להעמיד להם את הסכום הראשוני הדרוש על מנת לקבל משכנתא ולהם לא תהיה כנראה האפשרות לשלם אותה. בחישובים כלכליים שמחשבים כמה משכורות משלם זוג ישראלי עבור דירה לעומת עמיתיו בעולם המערבי אנחנו ממצובים במקום גרוע מאד. וזאת בלי לחשב את נושא המסים הנוספים שיש כאן על כל דבר. המדינה שלנו עומדת לפני מצב שבו משפחות בנות שניים-שלושה דורות יגורו תחת אותה קורת גג. ילדים לא יוכלו לעזוב את הבית לא בגלל הכביסה והקציצות של אמא אלא מפני שבאמת לא יוכלו לעמוד בהוצאות. עכשיו הממשלה יכולה לבוא ולומר שמדובר בשמאלנים בכיינים. אבל הבעייה לא תעלם, ואם לא תהיה פה בנייה מואצת אנחנו נמצא את עצמנו מתגעגעים למחי הדירות שקיימים היום.
        28/7/11 23:03:
      שחרור ו ford-focus מסכימה אתכם בכך שהאוהלים וההפגנה היו טריגר להצפה של בעיות חמורות כלכליות בארץ שיוקר המחיה אינו תואם את המשכורת של השכירים במשק. בדברים שכתבתי התייחסתי להתבטאויות הלא ראויות של יושבי המאהל, לאווירת ההפנינג שבאה לידי ביטוי חמור, על פי השקפתי, במרי, בגסות, ובאמירות אל חברתיות של אותם אלה
        28/7/11 16:50:
      דברייך כנים נכונים ואמיתיים ונכתבו בצורה רהוטה.... אך ברור לכולנו שהדיור הוא רק חלק קטן מיוקר המחייה בארץ, מכמות המיסים הישירים והעקיפים שאנו משלמים. כנראה שלעניים באמת אין זמן כוח וכסף ללכת להפגין, כנראה שהמפגינים בת"א הם ה"שליחים"...
        28/7/11 12:18:
      הי אורלי. טוב לשמוע את קולך היוצא כנגד. אולם יחד עם ההסכמה המשתמעת על דברייך, במיוחד לגבי גישת "המגיע לי" בתוספת "כאן, עכשיו ומייד ורצוי בדיזינגובה פינת ארלוזורובה" יש בי גם הזדהות והערכה עם המפגינים. אז עם מה אני לא מסכים? אני חושב שהמחאה הלא מגובשת שהתחילה בעיקר בנושאי דיור הלכה והתרחבה והצעקה היא יותר מחאה חברתית מאשר נושא הדיור. הייתי מסכם בפני עצמי את המחאה כ"תנו לחיות בארץ הזו". הדיור הוא אחד מהנושאים בלבד, ובוודאי שאינו צריך לדבר על דיור בר השגה באזורים היקרים ביותר בארץ, אבל אני כן רואה כמחאה צודקת את כך שאנשים עובדים לא צריכים להוציא סכומים כל כך שונים מיכולתם הכלכלית בשביל לגור במקומות שיש בהם תעסוקה ואיכות חיים סבירה. הנקודה לטעמי אינה הדיור ואינה הקוטז' (שאני שונא) ... הנקודה היא בשינוי מהותי בישראל ב(פחות או יותר) עשרים השנים האחרונות. הפכנו ממדינת רווחה למדינה יותר ויותר קפיטליסטית שאינה סופרת את אזרחיה. בהיותי פעם רופא ועכשיו משתמש בשרותי הבריאות אני יכול לומר שפעם התגאתי בשרותי הבריאות בישראל ועכשיו אני מתבייש בה. מערכות הבריאות, החינוך, הכבאות, בתי המשפט, המשטרה ועוד רבים אחרים נמצאים בצלילה ומעבר לקו האדום , העובדים מקבלים שכר נצלני, התקנים נעלמים ומידת "ההצלחה בעבודה" כבר איננה בעשיית הדבר הנכון. ראש הממשלה הפך לראש צוות תגובות. את האזרחים הפסיקו לספור וציונות הפכה למילה כמעט מביכה. לדעתי זו המחאה, ןבתור שכזו אני רואה אותה כברוכה. שחר
        26/7/11 22:58:

      צטט: א ח א ב 2011-07-26 15:43:53

      אולי יהיה קשה אבל, צריך רק לנסות !

      תמיד ! וכמעט כל דבר :-) 

        26/7/11 15:43:
      אולי יהיה קשה אבל, צריך רק לנסות !
        26/7/11 01:30:

      צטט: לימור ברנע 2011-07-26 01:10:25

      אני ילידת הרצליה, בחרתי לחיות את חיי בבנימינה מה שאיפשר לי חיי רווחה ונוחות מבלי לוותר כמעט על כלום. אתמול כשהייתי בתל-אביב, ראיתי גם אני את הבחור הקורא בכרוז ממכונית הפאר עם הגג הפתוח ונדהמתי!! הוא קורא קריאות שבר וזעקה על משבר הדיור.... מעניין מאד!!!

      תודה לך :-) על ההתיחסות ובעיקר על כך שחיזקת את שחשבתי. 

        26/7/11 01:10:
      אני ילידת הרצליה, בחרתי לחיות את חיי בבנימינה מה שאיפשר לי חיי רווחה ונוחות מבלי לוותר כמעט על כלום. אתמול כשהייתי בתל-אביב, ראיתי גם אני את הבחור הקורא בכרוז ממכונית הפאר עם הגג הפתוח ונדהמתי!! הוא קורא קריאות שבר וזעקה על משבר הדיור.... מעניין מאד!!!

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אורלי. ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין