הפתענו אותי. הרבה אנשים הגיעו היום. משמאל ומימין, מרוב השכבות הסוציואקונומיות, מרוב הסקטורים הדתיים ומהרבה איזורים בארץ. כל אלו באו, למרות הצהרות הפוליטיקאים ש"מי שבא, שמאלני", למרות גמר כוכב נולד, למרות שאלו "סתם ילדים מפונקים בלי מטרה אמיתית", למרות החום ולמרות שאין תחבורה ציבורית נוחה להגיע איתה. הרבה זמן שאנחנו יושבים בצד ונותנים לדברים לקרות. הרבה יותר מדי זמן. לאף אחד לא היה איכפת, ומי שהיה לו איכפת הסתפק בלשנות סטטוס, או במקרי קיצון לכתוב פוסט. והיום הייתה הפגנה. באו אנשים וצעדו. אמרו, בקול, עם שלטים וחולצות ועם הרגליים, ומחוץ למרחב הוירטואלי, שאיכפת להם, שאיכפת לנו, שיש מה לשנות ושצריך לשנות את זה.
הפתענו אותי, כי כמו כל מחאה אחרת בשנים האחרונות, זה יכל להסתיים בדעיכה שקטה, יושבי האוהלים יכלו לחזור לדירותיהם היקרות ולחשוב על זה שכל לילה של שינה מחוץ להן, באוהל, הם ביזבזו 170 ש"ח על שכירות בדירה שהם לא השתמשו בה. אבל עכשיו - כולם היו שם, כולם צעדו ברחובות, כולם הצהירו שאיכפת להם, ומכאן כבר קשה לסגת. אף אחד לא יגיד שהוא סתם יצא לרחובות ועכשיו זה כבר לא מפריע לו. כל מי שהיה - התחייב - בפני החברים איתם צעד, בפני התקשורת, בפני המארגנים והממשלה, אבל בעיקר בפני עצמו. כל מי שהיה היום, אמר "אני מושקע רגשית", ועכשיו יצטרך להשאר שם, עד שהעניין יפתר.
הפתענו אותי, כי אנחנו דור מפונק מדי אפילו בשביל לדרוש, ופתאום אנחנו אומרים משהו, ביחד, כולם. והמשהו הזה הוא הרבה מעבר למחירי הדירות, המשהו הזה הוא הרצון לראות פה עתיד, לראות פה אפשרויות ומציאות אחרת, טובה יותר. מחירי מוצרי החלב נשארו גבוהים, רק הקוטג' הוזל. אני מקווה שנצליח להפנים את זה ושהמחאה לא תתפרק ברגע שתהיה תוכנית דיור טובה יותר, אני מקווה שנמשיך משם לתחבורה ציבורית יותר סבירה, שהרכבת הקלה או התחתית יבנו כבר, שהחינוך יהיה חינם ובריחת המוחות תפסק, שהרופאים יקבלו את שכרם והחולים את הטיפולים המגיעים להם ושהנטל הכלכלי, הבטחוני והחברתי יפרסו בצורה שווה יותר, רק אז נוכל לנוח.
אני מקווה שנמשיך ונדרוש ולא נחזור לספה או לאוהל ולשקט הנוח, המוכר והמנחם, אלא שנמשיך ונצעק ונשנה ונשפיע. אני מקווה שזה יקרה, אבל אני סקפטי, ולצערי, אם זה יקרה, אהיה מאוד מופתע. |