בשבוע שעבר הוזמנו למודיעין כ 4000 נערים יהודיים מהתפוצות שהגיעו לטיול מטעם "החוויה הישראלית", "לפיד" בשיתוף הסוכנות ושאר אוכלי חינם לסוגיהם. אירגנו להם מופע אצלינו עם זיקוקי דינור, שטיפת מוח וגולת הכותרת - מופע של הדג נחש. הלכתי לראות את זה, שוטטתי בין הילדים, היחידה שעברה מזמן את גיל העשרים.
המופע המולטימדיאלי הוקרן על גבי מסכי ענק, תאורה בומבסטית, הגברה פירסט קלאס (כמה אנשים היו יכולים לאכול טוב עם הכסף שכל זה עלה?). בלעתי את המופע בעיניים. כל תמונה, כל מילה...ובסוף הרגשתי משהו שהזכיר לי קלקול קיבה. עד הדג נחש המסר היה: הנוער היהודי, המקום שלכם הוא כאן, כאן אתם יכולים להשפיע, לקבוע, המדינה של כולנו, רוצים אתכם כאן, אין כמו המדינה שלנו ועוד משפטים רוויי ציונות ובעיקר הבטחות ואני שאלתי את עצמי למה לא אומרים להם את האמת. למה מוציאים סכומי עתק במפעלי העליה והקליטה, גם בימים אלה? למה לא מספרים להם על החוויה הישראלית כפי שהיא באמת? כמה חוויה יש בלבוא ארצה ולא למצוא עבודה? כמה חוויה יש כשלא מסוגלים לשלם משכנתא או שכירות? כמה חוויה יש כשממלאים טנק של דלק או כשנוסעים כאן בתחבורה הציבורית? חווית תשלומי המים, הארנונה, החשמל, הטלפונים...כמה חוויה יש בלעשות קניה מצומצמת בסופר ולשלם פי 2 (לפחות) מאשר באירופה, ופי 3 מאשר בארה"ב? וכן הלאה. אלה הן חוויות רק ישראליות ואני כבר לא מדברת על הסקנדלים שנופלים עלינו, על חוסר יישע, על חלמאות וחוסר מקצועיות של מוסדות מכל סוג. למה לא מספרים להם את האמת? למה לא שמים בצד את הבטחות השווא ובמקום זה עושים קצת "בדק בית"?
רגע אחר כך אמרו את זה הדג נחש: "זה לא מזיז להם ת'תחת. הם עשו "היפ הופ ציוני" אמיתי ושאלו : "עד מתי נעמיד פנים", סיפרו (בשיר) על גן העדן וגן התות, ו"אני הדג נחש ואין לי שום חשש" והגדילו לעשות ושרו לנו "אנחנו מזמינים אתכם לזוז זוז זוז". מה שנקרא, עשו לנו "היפ הופ סופר ציוני". ההופעה הנהדרת של הדג נחש, על התכנים שלהם הייתה יכולה להוביל תנועת מחאה כמו שצריך. ההופעה של הדג נחש הייתה מצויינת, אנרגטית, מוסיקלית והנוער שהיה שם קפץ בהתלהבות עם ידיים מורמות אלעל, שר באקסטזה וכנראה לא הבין כלל על מה הוא שר. צריך להיות בתוך החוויה הישראלית כדי להבין את המחאה. משוכנעת שלא לכך התכוונו הדגים והנחשים כשאמרו לנו לזוז זוז זוז... אבל מה יודע עלינו הנוער מחו"ל? כנראה שלא הרבה. הוא שומע הבטחות של ארץ זבת חלב ודבש, עד לרגע שיגיע לכאן. אחר כך הוא כבר יהיו חלק מהחוויה הישראלית של כולנו השוהים בציון וילמד להתפלש בתוכה ולהמשיך להעמיד פנים.
|