מסתבר שכולנו אוהבים קניות. עובדה.

ללכת, לפשפש, לבחור, לנכס אל תוך הסל/עגלה, למצא משהו יותר טוב ולהחליף. להתלבט ולבחור, לדחוף אנשים ולהידחף, למצא משהו יותר טוב בערמה של הדברים, גם אם אתה לא ממש צריך.יש בזה משהו קדום, חדוות הצייד או הליקוט (תלוי מי אתה מאמין שהיית - וזה דיון למקום אחר )

בקיצור, ת ע נ ו ג צרוף, וכשזה יוצא מהפה של איש שלא ממש חובב קניות, תורים ובכלל - המון. 

איפה מתחילה הבעיה, אחרי שמשלמים.

תמיד, אחרי קניות של אטרף אני מגיע הביתה, פותח את השקיות ומזדעזע למה אני צריך את כל הח#א הזה, ומי הדביל שדחף לי את זה אל תוך הסל?!

יום שישי בבוקר (טוב, נו, לא בדיוק בוקר - יותר לכיוון 12) שיכנעתי את זוגתי האהובה ללכת למסע שופינג באיקאה.

"יהיה מגניב, מקום חדש, נבחר דברים לבית החדש ונסיים במסעדה של איקאה".

ולי היתה דודא לכדורי בשר שבדיים ומשם הכל התחיל. 

אז מסתבר, שעלינו על חווית הקניה האולטימטיבית, והנה המתכון המנצח באנו-ראינו-כבשנו סטייל...

הגענו לאיקאה שבראשון. בדרך חווים את הנדסת האנוש המשובחת של מהנדסי מע"צ ותופרים את המחלף פעמיים הלוך-חזור עד שמצאתנו את הירידה הנכונה.

הגענו את היעד.עכשיו אתגר החניה.

אין בעיה - יש חניון, אפילו מקורה.

נכנסים לחניון. הזזוועות. משפחות על גבי משפחות נפרקות ממכוניות. ישראלים עצבניים מצויידים בצופרים שמחוברים לריכבי 4X4 אימתניים בתוך חלל צר, חם ולח.

עכשיו אני מבין למה השומר בכניסה שאל אם יש לי נשק.

ההחלטה נפלה, חונים בחוץ. עכשיו צריך רק לבצע.

רבע שעה אחרי מצאתנו את עצמנו ביציאה מהחניה היוקרתית לא עבר חניית העם.בגולא. על משטח הכורכר. גם שם לא פשוט למצא חניה מסתבר.

הלכנו את עבר האושר המובטח כשמלווה אותנו מוזיקה נעימה ומרגיעה ועשרות ילדים שמתופפים בעור התוף "תקנה לי כזה"...

שילוב ידיים נחמד והופ, בפנים.

טוב, הגענו לחפש מדפים ואולי איזה שולחן אוכל.

-אהה, תיראה איזה נרות יפים, אולי ניקנה?

-וגם עציצים באותו צבע. 

-תיראי איזה יופי, מעמד לסכום.

בקבוקים, צינצנות, ועוד עציצים.

תעמיס, עוד ועוד...

אחרי שהסל כבר הקיא מתוכו את העודפים שמנו פעמיינו אל עבר החלק הקולינארי של היום...כדורי בשר שבדיים!

תלינו את הסל הצהוב במקום המיוחד לו, והזמנו אוכל מהמזנון שדומה בצורה מפחידה לחדר אוכל בקיבוץ, והתישבנו לאכול. 

קמנו, מחינו את פינו והמשכנו לטייל כאשר הכיוון הכללי הוא כיוון היציאה שעובר דרך הקופות. 

עוד אנחנו הולכים, שמחים וטובי לבב, ראינו את התור הראשוני, שאחריו התור המישני ואחריו - איפשהו יש קופות.

חלל שלם מלא באותם משפחות שניפרקו מהאוטו תוכדי חניה על המדרכה וחסימת המעבר.

עכשיו הם כאן. פוקקים את ההיכל שנימצא לפני הקופות.

חדר המתנה? רק כדי להכנס אל התור שמוביל לתור שמוביל לקופה.

מזל שהיינו שבעים.

נפרדנו לשלום מסל הקניות שלנו, וביקשנו ממנו שלא יעלב, זה לא הוא. זה הם.

חזרנו הביתה, ולמרבה הפלא הרגשנו טוב.

הדלקנו כמה נרות (לא של איקאה) וחגגנו את הניצחון שלנו על הבורגנות

...

והעץ היה מאושר!