העוצמה שבהקשבה הקבוצה הראשונה שלי
אני זוכר לטובה את הקבוצה הראשונה שהנחתי. השנה הייתה 2007, יפו. עשר אמהות ואבא אחד הגיעו לפגוש אותי. הייתי אז סטודנט שנה א' לחינוך שהחליט, להעביר לקבוצת הורים סדנה בנושא מיומנויות תקשורת בין הורים לילדיהם לקבוצת הורים. את הסדנה עברתי זמן קצר קודם לכן. באותה תקופה התנדבתי בעמותת "חינוך לפסגות" ועבדתי עם קבוצות ילדים אחרי הצהריים בתמורה למלגת לימודים. בעקבות מקרה עם אחד הילדים עליו סיפרתי בפוסט הקודם בו הוא החמיא לי שאני היחידי שמקשיב לו ביקשתי וקיבלתי גם הזדמנות לפגוש את הוריהם. אמנם בתחילת דרכי, עוד לא הייתי מוסמך ועוד לא היה לי תואר. אבל כן הייתי מחובר לשטח,ובעיקר הייתי (ועדיין...) מלא תשוקה. בעמותה האמינו בי ושמחו מאוד שסטודנט מתוך העמותה רוצה ליזום סדנה להורי הילדים. אני השקעתי וטרחתי, והייתי מלא מוטיבציה. רציתי לעזור לאותו ילד שאמר לי את המשפט שקרע לי את הלב: "בבית לא מקשיבים לי". גמלתי החלטה בליבי- אני אלמד את הוריך להקשיב לך. זה היה הטריגר וכך נולד החזון. יצאתי להכין את הקורס הראשון שלי.
מפגש עם אימא מתוסכלת הקורס יצא לדרך. אני רוצה לשתף מקרה אחד שהשפיע עלי מאוד ונתן לי ביטחון בתכני הקורס ובחשיבות העברתם. המפגש הראשון בקורס עוסק בהבדל בין פתיחת ערוצי תקשורת לבין חסימת ערוצי תקשורת. כלומר, מתי אנחנו פנויים להקשיב לאחר/לילד/לבן-זוג/חבר ומתי אנחנו לא. זהו הבדל תודעתי מאוד משמעותי בתקשורת הבין-אישית שלנו. אם אנחנו לא ערים להבדלים, אנחנו עלולים להיות תקועים במצב "אמצע" כמו רוב האנשים, רוב הזמן. כלומר, על פני השטח פנויים להאזין אבל לא באמת מקשיבים. משוחחים אבל בעצם רק מחכים בקוצר רוח להביע את דעתנו, לתת עצה, להטיף מוסר, ולפעמים להסיט את השיחה למה שחשוב לנו, בלי לחשוב על הצורך של הצד השני.
כאשר הסתיים המפגש, ניגשה אלי אחת האימהות, נקרא לה מרים לצורך הסיפור ואמרה שאין לה זמן לחכות לעוד ארבעה מפגשים, היא צריכה את עצתי דחוף ועכשיו, לגביי בנה יואב (שם בדוי). הסכמתי ותפסנו לנו פינה לשיחה. מרים פתחה במונולוג ארוך. אביא כאן את עיקר דבריה. "בני בכתה ג', הוא לא אוכל, הוא מאוד רזה, אני מפחדת שהוא יפתח אנורקסיה. אני לא מבינה מה הבעיה שלו. הוא מטופל כבר כמה חודשים אצל רופא, תזונאית, ומטפל רגשי. כלום לא עוזר. הבעיה הכי גדולה שלי זה שכל שבת, במקום שנבלה ביחד וננוח מכל ההתעסקויות של השגרה והמטלות השבועיות אנו רבים. כאשר אני מזכירה לו שמחר אחרי בית ספר יש לו תזונאי/רופא/מטפל הוא מתחיל לריב איתי וצועק שהוא לא רוצה ללכת. שאני אעזוב אותו בשקט, שהוא יברח מהבית, שאני אימא גרועה, שהוא שונא רופאים. וכך כל השבת אנחנו מתווכחים וצועקים, אבא שלו גם מתערב ויוצא שכל השבוע אני במתח נוראי אפילו בשבת. אני מיואשת ומתוסכלת ואין לי רגע של שלווה. מה עושים??!"
העוצמה שבהקשבה באותה תקופה כל מה שיכולתי להגיד לה זה שאני לא רופא, לא מטפל, אפילו את ההסמכה להוראה עוד לא היה לי. אבל מה שכן- הקשבתי למרים, והיא הרגישה שהיא יכולה להיפתח ולדבר איתי על בעיה כל כך אישית, וזה היה הרבה בשבילי. אמרתי לה שבקורס שלי אני מלמד כלים של הקשבה, ואני יכול ללמד אותך איך להקשיב ליואב ואולי זה יעזור, זה כל מה שאני יכול להציע כרגע. "מה זאת אומרת להקשיב לו?? על מה אתה מדבר, אני כל הזמן מקשיבה לו."
"לא מרים, חלקתי עליה. האמת שזה נשמע כאילו את מתווכחת ורבה איתו וככה גם תיארת את זה. לאורך כל הקורס אנו אמורים לתרגל וללמוד צעד אחר צעד את הטכניקות השונות אבל אני אסביר לך כבר עכשיו למה אני מתכוון מאחר וזה דחוף לך. כשיואב אומר לך שהוא לא רוצה ללכת מחר לרופא אחרי בית ספר, אני יכול להבין אותו. איזה ילד בכתה ג' היה רוצה לבלות אחרי בית ספר אצל רופאים ומטפלים שלוש פעמים בשבוע? ובנוסף לכל לריב עם ההורים שלו כל סוף שבוע על כל העניין. נשמע לי שזה מייגע ומתיש את שניכם. אני מציע דרך פשוטה להקל עליכם. לי הרי אין שום יכולת להגדיר רפואית מדוע יואב לא אוכל, אבל אני כן יכול להבין מה מעצבן אותו בשבתות. בנוסף לכל הצרות שלו אף אחד לא מכיל את הסבל שהוא מרגיש כלפי כל המצב הבעייתי הזה. עצתי היא, שבשבת הבאה, אל תזכירי לו שום דבר לגבי מטלות השבוע המתקרב, אני בטוח שהוא זוכר טוב מאוד בעצמו את כל הטיפולים שלו. לכן, לפחות בשבת כשהוא רוטן, אל תטיפי לו מוסר בחזרה אלא פשוט תקשיבי לו. הדרך שבה תעשי זאת היא מאוד פשוטה. תאמרי לו": "אני מבינה שאתה לא רוצה ללכת מחר לרופא אחרי בית הספר. כלומר, מרים היקרה, המסר שלך יהיה- אני שומעת אותך יואב."
"זה הכל??"
"כן. בלי תוספות. חשוב מאוד להתאפק."
בלי "אתה חייב ללכת, זה הבריאות שלך, זה חשוב לי, זה החיים שלך" ועוד שלל אמרות, פקודות והיגדים. יתכן שאת צודקת בכולם אבל האמת היא שאת פשוט מציקה ומציפה כאב שלא מוכרח להיגרם. ובעיקר האמרות האלה מביעות את הדאגה שלך, ולא את של יואב שכרגע רוצה לשחרר קיטור ואולי מצפה גם הוא לאיזו שבת כיפית בלי כאבי ראש. זו זכותו, וגם זכותך שלך. הזכות למנוחה ולשלווה. תספרי לי בשבוע הבא מה יצא מזה."
בחשש לא קטן התרחקה ממני מרים, נראה היה שסימן שאלה גדול מרחף מעל ראשה לגבי העצה הפשוטה שכרגע נתתי לה.
זה עובד!
כל השבוע הסתקרנתי וחשבתי עליה, כשהיא הגיעה לפגישה הבאה אורו עיניה. מרים סיפרה שזה עבד כמו קסם. כשיואב אמר לה שהוא שונא ללכת לרופא ביום ראשון. היא מאוד התאפקה לא להגיד לו כמה זה חשוב לדעתה, ורק ציינה, "אתה שונא את הפגישות עם הרופאים". "נכון מאוד!" הוא ענה לה והלך לחדרו. במהלך כל השבת היא לא הזכירה שוב את הנושא. במהלך השבת הזו יואב שיחק, אכל, יצא לפגוש חברים וחזר. מרים צפתה בטלוויזיה, קראה, אכלה עם בעלה, ונחה. השיא היה לפני השינה, כשיואב אמר לה, כבדרך אגב : "אימא אל תשכחי מחר לאסוף אותי אחרי בית ספר לרופא". ובמילים אלו הסתיימה הפרשה. זאת הייתה שבת ללא ויכוחים, ריבים וצעקות. זאת הייתה שבת של נחת מהדאגות, זאת הייתה שבת שבה אימא רק הקשיבה והבינה, והילד היה רק ילד ועשה דברים של ילדים. מרים לא הפסיקה להודות לי וזה ריגש אותי מאוד.
נפעם מהפלא ומעוצמת הכלי שנתתי בידיה, אני זוכר שזמזמתי לעצמי כל הדרך הביתה, "זה עובד, זה עובד, זה עובד!" שרתי לעצמי וחזרתי שוב על המילים כל הדרך. גיליתי את העוצמה שיש בהקשבה, את הפשטות, האנושיות, ההתחשבות והיעילות שבה. זו עוצמה אדירה, שלווה, איכותית, נעימה ואמיתית, כי לפעמים, כל מה שאנו צריכים זה שיקשיבו לנו.
אשמח לשמוע את תגובותיכם. למעוניינים/ות בפרטים נוספים על סדנאות, ותאריך פתיחת קבוצה חדשה שניתן להצטרף אליה, ניתן לפנות אלי בתיבת המסרים האישיים. או באימייל:
|
