אני עומדת על המדרכה באחד מהרחובות הראשיים של רמת גן. מימיני חנות מפוארת בתהליכי שיפוץ אחרונים. שני גברים בחולצות צווארון מגוהצות ואישה אחת בחצאית קייצית מחוייטת עומדים בסמוך על רחבת הכניסה להיכל המשתפץ. העיצוב נקי ומבוסס על שיש שחור וניקל.

לשלישיה יש חילוקי דעות על הסטייל ההולם למעקה המדרגות שיובילו את הקהל מהמדרכה אל מפלס הרחבה המוגבה. השלושה שותים קפה מספלי קרטון. הגבר מסיים את הקפה ומשליך את הכוס מהרחבה אל המדרכה. חברו עושה את אותו הדבר והגברת האלגנטית צריכה עוד לגימה או שתים והנה גם הכוס שלה עפה בקשת לרשות הציבור בלווית בדל הסיגריה הדולק עדיין.

שמעתי פעם סיפור על ישראלי שהשליך קופסת סיגריות ריקה על מדרכה בברלין. ייקית קשישה הרימה את הקופסה, רצה אחריו, משכה בשרוולו ואמרה,

אדוני, נפל לך.

אני לא צריך את זה - הישראלי אמר.

גם אנחנו לא - אמרה הייקית.

מכיון שאני פחדנית הסתפקתי במבט מגנה (פולניות טובות בזה) שאיש ממילא לא ראה ועזבתי את המקום. 

יש תרבויות שמתייחסות אל המדרכות ואל הפארקים כאל ההמשך הטבעי של הסלון הפרטי. לא אצלנו. יסכים איתי מי שעבר בפארק הירקון אחרי המנגלים של שבת ובוסס באשפה עד הברכיים.

רוב הציבור שאכפת לו פחדן כמוני. לא מתערב. משתינים עליו והוא אומר שזה גשם,  ומי שתעז - כמו למשל חברתי האמיצה בנשים - להעיר לבבון מקומי שיאסוף את הטינופת שהשאיר אחריו, או שיזיז במחילה את הארבע על ארבע שלו שחוסם את מעבר החצייה ויאפשר לאישה עם עגלת התינוק לחצות את הכביש, תקבל במקרה הטוב תשובה בנוסח;

"עופי מפה יא מכוערת, יאללה יאללה, את עוד פה"?