מאז ומתמיד היו היהודים דומיננטיים בתעשיות הקולנוע והטלוויזיה האמריקאיות. הם ייסדו את אולפני הקולנוע הגדולים של שנות ה-30 (לואי ב. מאייר), ביימו, כתבו והפיקו את הקלאסיקות הקולנועיות של אותן השנים (דיוויד או. סלזניק), ואף הלחינו את הפסקול שליווה את הגיבורים והגיבורות כשעשו את צעדיהם הראשונים על המרקע (אירווינג ברלין). בשנות ה-40 וה-50 היהודים נמנו עם החלוצים של המדיום החדש, הטלוויזיה, והיו לכותבים ולכוכבים של "תור הזהב של הטלוויזיה". ההומור האמריקאי מראשיתו נוצק בתבנית שאותה יצרו קומיקאים יהודים כגון סיד סיזר, קרל ריינר ומל ברוקס.
עם השנים, עלילותיהם של הסדרות והסרטים האמריקאיים החלו לכלול גם דמויות יהודיות, ולצד השתלבותם של יהודי ארה"ב בחברה האמריקאית השתנתה דמותו של היהודי על המרקע. בשנות ה-70 היהודי הטיפוסי היה נוירוטי, ניו יורקי ומעל לכל מגושם (אמרת וודי אלן אמרת הכל). מעין זר שמביט פנימה מבעד לחלון מאחר שעדיין לא חש חלק מן החברה האמריקאית. הוא יהודי תחילה ורק לאחר מכן אמריקאי. כל זאת עד לשנות ה-90, במהלכן הופיע הדור השני של הדמויות היהודית על המרקע. דמויות אלו התאפיינו בכך שהם היו "חלק מהחבר'ה", היהדות הייתה נדבך נוסף של הדמות, אך לא המאפיין העיקרי שלה. כך למשל, רוס ומוניקה גלר מ"חברים". תם עידן ההסתגלות של הדמות היהודית והחל עידן ההטמעות. ואז, בשנות ה-2000, נולד היהודי החדש. האימא המעיקה ננטשה בבית אבות, המעדניות הכשרות של האפר איסט סייד הוחלפו במסעדות הפאר לאורך סנטה מוניקה בולוורד ובמקום עורך הדין הופיע היהודי כמנתח פלסטי ממיאמי. בשתי מילים - ארי גולד. דמותו של סוכן השחקנים מן הסדרה ה"פמליה" הוא הארכיטיפ של היהודי החדש: אלים, בוטה, כוחני ודורסני. מי שכבר לא מרגיש צורך להוכיח שהוא קודם כל אמריקאי ורק אז יהודי. היהודי החדש מוכן לתבוע את חלקו בחלום באמריקאי ולשם כך כל האמצעים כשרים. בית הכנסת הפך מאתר בו משדכים זוגות למקום בו סוגרים עסקאות. וודי אלן מת, יחי ה-Juden Bearen.
 בין אם בקולנוע או בטלוויזיה, היהודי הופיע במגוון תפקידים החל מן הדמות הראשית ועד לדמות אזוטרית שמהווה את האתנחתא הקומית. לעיתים מי שמספר את הבדיחה ולא פעם מי שהבדיחה היא על חשבונו. אולם ישנו תפקיד אחד שהיהודי מעולם לא גילם - דמותו של הנבל. נכון שבעברו היהודי לוהק רק לתפקיד הנבל. כך בסיפורי עם אירופאים, מחזותיו של שייקספיר וכמובן "יצירת המופת" הגרמנית "היהודי זיס" מ-1940. אלא שכל אלו הן דוגמאות ליצירות אנטישמיות אירופאיות. האם אי אפשר לעשות סרט בו היהודי הוא האיש הרע מבלי שתהיה זו יצירה אנטישמית? מדוע לא ראינו את היהודי כנבל בתעשיית הבידור האמריקאית? מסתבר כי זוהי שאלה שכבר רבים דנו בה. תוך שתי הקלקות של העכבר הגעתי לפורום אינטרנטי שבו התנהל ויכוח ער סביב השאלה שהצגתי. גולש בשם "סטיבן" טען כי משום שגם ככה כולם חושבים שהיהודים הם נבלות אין טעם להמשיך ולעסוק בנושא זה. "גשם באביב" ציין כי קשה להציג את היהודים כרשעים משום שהם כל כך מגוחכים "עם האף הגדול". לבסוף הגיע Super Jew ועשה סדר בבלאגן, שכן טרח לציין כי כל יושבי הפורום הם אנטישמיים ומכחישי שואה והזכיר לי כי בשנים האחרונות יש לנו נבל יהודי ממדרגה ראשונה שמופיע מדי שנתיים על מסך הקולנוע - Magnito. למרות שמדובר בדמות מעולם הקומיקס, אין להמעיט בחשיבותו כמייצג היחיד של הנבל היהודי בשוברי קופות אמריקאיים. לאלה מכם שהשם הנ"ל לא אומר דבר, אציין בקצרה כי "מגניטו" הוא האויב העיקרי של ה-men X-, חבורה נוספת של גיבורים שעשו את דרכם מדוכני הקומיקס אל רב-חן דיזנגוף. בניגוד למרבית העלילות של חוברות הקומיקס, לא מדובר כאן בגיבורי-על, אלא במוטנטים - בני אדם שבעקבות קפיצה אבולוציונית נולדו עם יכולותעל-אנושיות. למרות שהמוטנטים הם מיעוט בחברה האנושית, הם יוצרים פחד ושנאה בקרב בני האדם החוששים מכוחם הרב, שהרי בטבע, רק החזק מנצח. יש לציין כי בכל תפקיד, בכל תקופה ובכל ז'אנר דמותו של היהודי כרוכה בשואה. בין אם זה ג'רי סיינפלד שמתחרמן ב"רשימת שינדלר" או וודי אלן שמתנצל על כך שאיחר "פשוט קוזקים בדיוק אנסו את סבתא שלי", לא ניתן לנתק בין השניים. כך גם במקרה של "מגניטו", שכן גם הנבל הכול יכול הוא בעצם ניצול שואה.
 "מגניטו" נולד בשם אריק לנשר, למשפחה יהודית במזרח גרמניה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. לאחר אירועי ליל הבדולח וחקיקת חוקי נירנברג ברחה המשפחה מגרמניה. בניגוד לאימו שנרצחה לנגד עיניו, אריק שרד את מחנה ההשמדה אושוויץ הודות לכך שיום אחד הופיעו כוחותיו והוא הבין שהוא בעצם מוטנט. לאחר שמשפחתו הלכה כצאן לטבח, נשבע "מגניטו" כי גורל המוטנטים לא יהיה כגורל היהודים. אריק הבין כי כאשר בן אדם מונע מפחד, הוא עלול לבצע גם את המעשים המזוויעים ביותר, והרי אין דבר שהאדם מפחד ממנו יותר ממוטנט. לכן הוא הכריז מלחמה על בני האדם, בבחינת "הקם להרגך השכם להורגו". כך, ברגע, הפך "מגניטו" לנבל. אפשר להוציא את הילד מן השואה אך אי אפשר להוציא את השואה מן הילד. ייתכן וזו ההוכחה כי הוליווד לא מסוגלת לברוא את היהודי הנבל, שכן אפילו "מגניטו", שמוכן להרוג את בני האדם ורוצה לנקום בהם, עושה זאת מסיבה ברורה. יש צידוק למעשיו. הוא אינו אדם רשע, או פסיכופת וגם לא רוצח סידרתי, אלא ניצול שואה, שהבין כי יחיה על החרב לבדו. "מגניטו" הוא מרדכי אנילביץ' עם טוויסט מדע בדיוני. אילו היה עושה עלייה, וודאי היה לציוני נלהב ואף לפעיל בלח"י המפוצץ בניינים של המנדט הבריטי עם יצחק שמיר. משום כך, איננו יכולים לבוא אליו בטענות. לא ניתן לכעוס עליו, או לנטור לו טינה וגם לא להרשיעו בבית דין, שכן לפני הכול הוא בסה"כ אדם נוסף עם מספר על היד. לא נבל אלא אדם מקולקל. אינני יודע אם אחינו היהודים האמריקאיים שמחים על כך שאינם יכולים לגלם את כל מגוון התפקידים הדרמטיים. ייתכן מאוד שלו היו מעזים האולפנים ההוליוודים להציג לנו נבל יהודי אמיתי היו מיד קמות "הליגה נגד ההשמצה", ו-"הליגה נגד ההלעגה" ו-"הליגה נגד הליגה" וזועקות כי "שוב אנו עדים לגילויי אנטישמיות בארה"ב" ו-"Haven't the Jewish people suffered enough?". רגישות היתר של הקהילה היהודית האמריקאית, כמו גם החשש של האולפנים להציג דמויות יהודיות שנויות במחלוקת, עלולה להעיד כי יהודי ארה"ב עדיין מרגישים נטע זר שעומד מעל לקרקע רעועה. אני אישית מאוד הייתי שמח לפגוש בדמויות שכאלו. אולי במקום חניבעל לקטר יבוא איזה חניבעל שכטר שיאיים כי יאכל את הסוכנת קלריס סטרלינג עם קצת גהקטה צוויבלעך (בצל קצוץ) וגהקטה לייבר (כבד קצוץ) מהצד?
 |
