בסרי לנקה זה התחיל. המיזם החדש שלי.

זאת אומרת הוא התחיל בעצם עוד הרבה הרבה לפני כן. כמה שנים טובות לפני כן.כשחשבתי לפתח תחום תיירותי חדש בפרדס חנה-כרכור: "חופשה בסגנון אחר". כך קראתי לזה אז. רציתי לפתוח צימר ולהציע לאנשים לבוא לחופשה במקום ולארגן להם סדנאות אצל אומנים בישוב, טיולים במקומות מיוחדים באזור, מפגשים עם אנשים מעניינים וכדומה.

אני מתה על המקום. מיד כשהגעתי לכאן, לפני כ 25 שנים, הרגשתי בבית. וזה לא פשוט "להרגיש בבית" כשעוברים דירה עם ארבעה ילדים קטנים ובעל. (כן, אז עוד היינו נשואים זה לזה, היום אנחנו "סתם" הורים ביחד לילדים האהובים שלנו). הנוף הזכיר לי את מקום הולדתי, משואות יצחק. הכל ירוק. מרחוק גבעות, והבתים נמוכים. כפריים. ממש כמו במשק השיתופי. גם ה"מדרכות" כאלו. זאת אומרת אז המדרכות היו רק חול וחול. והאמת היא שגם ליד הבית שלי, ה"מדרכה" היא עדיין רק אדמה לציד הכביש. אני אוהבת את זה ומתפללת שבתנופת הבניה ושיפורי התשתיות בישוב לא ישנו לי את זה. אני עדיין רוצה להרגיש בכפר ולא בעיר.

הרגשתי שהגעתי למקום פורה.

אדמה פוריה ועשירה שמצמיחה גפנים, הדרים, שדות אבטיחים, מדשאות, עצי נוי ואנשים עשירים (ברוח). לאן שלא תזרוק אבן תפגע (בזהירות בבקשה) באומן, אמן, צעיר ניו אייג'י שרק חזר מהודו, יזם של תיאטרון או מועדון מוסיקה, מטפל הוליסטי כזה או אחר, הורה של חינוך ביתי או חינוך פתוח, ועוד המון שמות כאלו שבסך הכל מעידים על מקום שיש בו

"בטח המון אנשים ירצו כזה מן דבר. משהו אחר. משהו עם נשמה, כיף, יצירה" חשבתי ביני לבין עצמי.

אבל אז, לפני אותן המון שנים, עוד עבדתי במשרד החינוך. עסקתי בפיתוח תוכניות חינוכיות, גידלתי ילדים, למדתי. לא היה זמן להתחיל משהו חדש.

חלומות, אם פותחים להם דלת אל המציאות, דרכם להתגשם.

וכך, אחרי שהציעו לי  ולרבים אחרים, לפרוש מוקדם ממשרד החינוך – קפצתי על המציאה. לא היססתי לרגע. לא בגלל שלא אהבתי את העבודה. להיפך. אהבתי אותה מאוד. האנשים, התפקידים, היצירתיות, המקום, אפילו השכר – הכל היה מעולה. אבל הלב שלי, הצורך לעשות כל הזמן דברים חדשים והתנאים שהציעו – כל אלו לחשו לי:

"לכי על זה. לכי להגשים חלומות".

 וכך היה.

שם, בסרי לנקה, זה חזר אלי. הרצון לפתח מיזם תיירותי בסגנון אחר. בלילה במיטות בגסט האוסים או  אצל משפחות שארחו אותי (במסגרת couchsurfing ) הראש קדח. רעיונות רצו בזה אחר זה. התלהבתי. פינטזתי איך אני עצמי קונה יום סיור כזה עבור עצמי, לחברה שיש לה יום הולדת, בני משפחתי.

חזרתי לארץ והתחלתי לפתח את הרעיון. בתחילה עם עצמי ואחר כך עם אחרים. במפגש פלא בפרדס חנה התלהבו. הציעו לי עוד כיוונים. אבל כולם אמרו לי: תתמקדי! תסבירי בדיוק מה את רוצה.

וזה הוביל אותי לכתוב את דף החזון הראשון.