השעה היתה שלוש  לפנות בוקר, מחציתו של ירח הציצה  נכלמת  מבן ענפי  עלי הברושים אשר הקיפו  בית , איש ואישה  פסעו על  שביל  מרוצף, צללי לילה  מצוים היו  לכל  אורך  צידיו של שביל  מלוים  את  צעדהם  של אלו  כמו משמר כבוד של רוחות  רפאים ,  הלוכם  של השניים  היה מתנודד ומחוסר  את אותה  נחרצוןת מתבקשת  מזה אשר יודע  לאן  מועדות  פעמיו , מדי מספר  צעדים  השיקו כתף  בכתף  ובחסות מוקפותם  במחשכים  נדמה היה כי  הם  שנים  אשר  באו  לידי נשפכות  זה לזה  מתגלים  כאחד  כתם  שחור  לא ברור , כזה אשר  לא  תמצא  בממלכת מסודרותו של  אדם ,דומה כי  אותה  נתחככות אשר יודעים  השניים מסבה  להם   הנאה  שכן כל  אימת שבאו  אל  אותה השתפשפות  זה  בזה  לווה הדבר  בקולותה של  עליצות משל היו גפרור המגלה את  אפשרויות  נדלקותו  , לאחר שכילו  אן ספור נתחכחויות  כתף  יצאו השנים אל הרחוב  שמואר היה  בפנסי רחוב  אלו  צבעו אותו  בצהוב  חיורן  מקנים לו  מראה  של גביל עתיק יומין ה עתיד  בעוד רגע  לבוא לידי  מכורסמות כליונו של  זמן , הרחוב דומם היה  בהס  כמעט מוחלט . ודשדושי רגלהם של האיש והאישה  קבלו  בנוכחות  קולותהם  תפקיד  שחקן  ראשי דומה כי  מכל  קולותיו  של עולם  נותרו רק אלו  למצער .  יחידים  בתוך כלומיות עצומה  מספרים  את  ספורם של התחלה וסוף  אשר מצירים  איש ואישה  על  דף,  ענקות דממתו של עולם . אלו  לא  מעלים  ולא מורידים   במצוירות  שהם  מקימים שכן כל  מצוירות  באשר  תהיה  אובדת  במרחבי או  קץ  נדמת  לקו אשר נמוג  אט אט  בכוחות נרחבותה של  מפושטות מקום.הלילה הותיר המון מקום לאמירתו  של  עולם ומין הסתם   זה  לא דיבר  בשפתם של  בגי אנוש , שפה של  מלאויות  צליל  ומילים . דממתו של לילה  היתה כמו נרחבותם של  זרועות  פרושות  הנכונות לקבל אל  חיקם  את  כל  מי אשר יחפוץ בכך.  אלו  גילו מסר של   אהבה  באן  סיגים ובאן אני  אוהב  כי . דומה כי גם  גבר וגם אישה  מודעים היו מין הסתם   בחריפות לנידברויותיו של לילה ,  הגבר נכנס  אל  מכוניתו  נבלע  במחשכי  פנים   צופה  מבעד  לזגוגית  באישה  אשר   נותרה  בחוץ,  זו  פנתה אל  גן משחקים  אשר מצוי היה  בפינת הרחוב  מכונת  פניה  אל אחת הנדנדות  . היא  התישבה  על  הנדנדה   והחלה  מתנדנדת  קדימה  ואחורה . תנועות הנידנוד אשר  צירו שוב  ושוב  קו  דמיוני  על מצאיו   של אויר  ועל רקותו  העצומה  נתנו  חישת  הפרתה של בדידות  בדידותו של אדם אשר נצרך לציר  כעבד   נרצע  שוב ושוב  קו   שכן לא לומד  לדבר עים אף אחד   מלבד   בני מינו . בני  מינו אשר  כופרים  בכל  שפה  אחרת  מלבד  שפתם  קוראים  לאהבות עולם    כליון  עצמיותם  דמות  יחידה  זאת  בעצמותן  של  לילה  צירה  שוב  ושוב  קו בכוחו של נדנוד  מנסה  נואשות  לדבר  עים לילה בשפתם  של  בני אנוש,