"And so, beyond all the positive values of protection, the house we were born in becomes imbued with dream values which remain after the house is gone." Gaston Bachelard

נפל דבר בישראל – למחאה החברתית יש קול, קול, שלא נשמע במקומותינו, נדמה לי שמאז מחאתם של הפנתרים השחורים בשנות השבעים. "לא נחמדים" אמרה עליהם גולדה מאיר אז, אני מקווה שראשי השלטון לא יעזו לומר זאת היום. 

העובדה שהמחאה החברתית מתפשטת ותופסת נפח, מאחידה את מאבק הרופאים המתמחים והצעירים שאינם מסוגלים לממן את הדיור שלהם  - ממלאה אותי נחת ושמחה. 

כמו  רבים מבני דורי, דור המדינה, התמלאתי יאוש והרגשתי כשלון לנוכח ההפרטה שהתרחשה כאן בעשורים  האחרונים, לנוכח מכירה של אוצרות המדינה לכל המפחית במחיר, לנוכח ההרעה בשירותי  הבריאות, הרווחה והחינוך, שלא לדבר על העתיד העצוב שמחכה פה לדורות הבאים. אם אדם עובד אינו יכול לפרנס את עצמו ואת משפחתו, הלך עלינו.  

נכון ששיעור האבטלה בארץ נמוך בהשוואה לארה"ב  ולמספר מדינות באירופה, אבל בארץ "העבודה אינה מחלצת מעוני: שיעור המשפחות העניות שבראשן עובד כמעט הוכפל מ-1995,"  אני קוראת ב THE MARKER   של היום (25.07.2011), 13.4%  מהמשפחות העובדות בישראל  ב- 2010 היו מתחת לקו העוני, לעומת 7.6% ב- 1995. והעוני בישראל בקרב משפחות עובדות גבוה כמעט פי שניים מאשר במדינות OECD

בעיני רוחי כבר קברתי  את מדינת הרווחה. אפילו הצטערתי שעשיתי כמיטב יכולתי למנוע את ירידתו של  בני מהארץ.

אבל בעיקר לא הבנתי את האדישות, שבה קבלנו את  הרעות. חרבנו וחרבנו לנו על הראש, וכלום, איפה הצעירים, איך לא נשמע קולם. 

והנה נס, תחזקנה ידיהם, שרק יחזיקו מעמד, שלא יתייאשו, שיתמידו במאבק, על ביתם ועל ביתנו הם נאבקים. 

ועוד נס קטן, שימו לב, מי מוביל את המאבק על הבית ומי נשא  שלשום דברים בכיכרות  –

דפני ליף  וסתיו שפיר– ממובילי מחאת האוהלים, סליחה, ממובילות המאבק.

חגית אופיר – יו"ר אגודת הסטודנטים  לרפואה באוניברסיטת בן גוריון

"ועוד נשאו דברים עובדת סוציאלית, מורה ונציגת המאהל בקרית שמונה" 

שמתם לב, נכון. 

נשים, איזה יופי!

לא מקרה הוא בעיניי, שדווקא נשים הרימו את נס המאבק על הבית: "גג זה בסיס," אמרה דפני ריף הצעירה, "בית זה בסיס שעליו המדינה בנויה". 

מעניין שאפילו במיתוס הקפיטליסטי עומד הבית בראש סולם השאיפות של החלום האמריקאי. 

ואם חשבתכם שנגמרו הניסים, אז הנה עוד אחד:

"עוד רגע לא יהיו לנו חלומות. אין זמן לחלום, כשרק מחפשים לממן שכר דירה, אין זמן לחלום כשרק מחפשים לכסות משכנתא!"  לא רק שאין זמן לחלום , דפני, גם אין מקום לחלום, אני מוסיפה. 

מתי דברו פה באחרונה, בשפה  פשוטה על הצורך של אדם, כן לא פחות ולא יותר, על הצורך לחלום!

כל הכבוד, דפני ריף, לא רק לוחמת על הבית קמה לנו, גם משוררת, לוחמת על החלומות. צריך גג כדי לחלום, צריך קירות שיספגו את החלומות, שילחשו אותם, שיהדהדו. 

אינני יכולה שלא להזכיר סופר, שכרך מזמן בין הבית לחלום, הבית כמקום התהוותו של החלום וקינונו , הבית כבסיס האינטימיות   גסטון בשלאר, (( Gaston Bachelard, בספרו הנפלא, אפילו הנשי, הייתי אומרת,

“La Poetique De L' Espace”

או בתרגום לאנגלית: THE POETICS OF SPACE

 "A house constitutes a body of images that give mankind proofs or illusions of stability"

 ו-

"The great function of poetry is to give us back the situations of our dreams. The house we were born in is more than an embodiment of home, it is also an embodiment of dreams."

עד כאן באשלר.

אז רבותיי, חבריי, צעירים וחיתייארים כמוני, כל מי שליבו פועם ושכלו ער, תזיזו את התחת, לכו לכיכרות ולמאהלים, תמכו בכל דרך  בצעירים האלו -  ואחר כך שבו בבית וקראו את בשלאר.

מעניין מה הוא חלם. בית הולדתו של סטלין, גורי, גאורגיה,

ולמטה  אותו בית מקרוב. צלום: באבא יאגה

 (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

מעניין מה הוא חלם. בית הולדתו של סטלין, גורי, גאורגיה,

ולמטה  אותו בית מקרוב. צלום: באבא יאגה

 (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה