הטבח בנורווגיה מעורר שאלות קשות על טרור ותקשורת ועל "תיאטרון הטרור". ברור שמעשה הטבח הנורא של אנדרס ברינג בריוויק הוא ביטוי למניפסט שפרסם באינטרנט וכי מטרתו העיקרית היא הפרסום והסיקור העולמי בתקשורת של הגיגיו על איומי האיסלם. בית המשפט בנורווגיה בצעד נדיר החליט לסגור את דיוני בית המשפט מפני התקשורת ולנהל את המשפט בדלתיים סגורות, כדי להימנע מלתת במה נוספת לטרוריסט הרוצח. מסתבר כי למעלה מ 60 אלף בני אדם הצטרפו לדף בפייסבוק שקרא לסגור את הדלתות בדיון המשפטי. אירוע מדהים כשלעצמו, הנוגד את כל רוחה של הרשת החברתית שעניינה תמיד בחופש הביטוי, בזכות הציבור לדעת, ובהפצה חופשית של מידע לכל דורש. הדילמה היא אכן קיצונית. מצד אחד ברור שאין לתת במה לטרוריסט המופרע, ואין לנו מה ללמוד ממנו. הפרסום הוא פרס לטרור, והבמה של משפט פומבי היא התגשמות חלומותיו של הרוצח. האינסטינקט המיידי הוא סגירת הדלתות וזריקתו של הרוצח לצינוק. ואז מתגנבות המחשבות האחרות. הזכות למשפט פומבי היא לא רק זכותו של הנאשם, אלא גם זכות שלנו, לדעת ולהבין מה אירע, איך, מדוע, וגם זכותנו לדעת איך פועלות הרשויות היום, המשטרה, בית המשפט, התביעה. מה בדיוק יש להם להסתיר, אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו, ומבינים, איך משפט בדלתיים סגורות הוא כר נרחב לצמיחה של תיאוריות קונספירציה, ולתרבות חתרנית של תמיכה בטרור ובאיסלמופוביה. אולי דווקא פתיחת המשפט תביא לתודעה את מלוא הזוועה, תקשור למעשים גורמים נוספים המעורבים במישרין או בעקיפין, ותלמד אותנו משהו נוסף על העולם המטורף והאלים בו אנו חיים. האם מדובר במטורף בודד או בקבוצה, האם הוא מושפע מכותבים אחרים ברשת, האם התגובה למעשה תהיה דווקא שנאה נגד חוגי ימין, נגד יהודים ונגד ישראל? גם אני לא רוצה לתת במה לרוצח המתועב הזה, כנראה חולה נפש ופסיכופת. ברור שאין לנו מה ללמוד ממנו, ואסור להפוך אותו לגיבור. אבל בסופה של הדילמה, נדמה לי שכדאי להתעשת, להאמין יותר בכוחה של התקשורת לסקר את הסיפור באופן הולם, ובאינטליגנציה של הציבור, ולפתוח את הדיונים. רק זרימה מלאה של מידע וביקורת ציבורית באמצעות תקשורת חופשית, גם על ההליך המשפטי, יתנו לנו בסוף היום תמונה אמיתית על מה שקורה. אפשר להתחיל במניין נכון של מספר ההרוגים.