כותרות TheMarker >
    ';

    חן הקוקייה

    \"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
    ז'אן ז'אק רוסו

    ארכיון

    ישו המת, אבא שלי ואני - או איך התחלתי לאהוב את הרנסאנס המוקדם

    59 תגובות   יום שישי , 23/11/07, 22:05

     

     

    יש אנשים, שזכרונות הילדות שלהם נושאים אותם לאבא שלימד אותם לרכוב על אופניים, או שהניף אותם על כתפיו בבית הכנסת בשמחת תורה. כשאני נזכרת באבא שלי, אני רואה מולי את ישו המת. לא סתם את ישו המת, אלא את זה למעלה, בציור של האמן האיטלקי בן המאה ה–15 אָנדרֵיאָה מָנטֶניָה.

     

     

     

    לפני שאבא שלי לקח אותי לראות את הציור הזה, כבר היכרתי מספרי אמנות את יצירתם של ציירי הרנסאנס המוקדם באיטליה, כמו מנטניה, מאזאצ'וֹ ואוּצֶ'לוֹ - ולמען האמת לא ממש התלהבתי. אחרי הנושאים השבלוניים וההעמדות הקפואות שאיפיינו את הציירים בימי הביניים, נראו לי יצירותיהם של מי שהקדימו את הגאונים הגדולים של הרנסאנס, כמו ליאונרדו, מיכלאנג'לוורפאל, פרימיטיביות וילדותיות. באדם ובחווה המככבים בציור המפורסם של מאזאצ'ו, הגירוש מגן עדן, ראיתי לא יותר משני בכיינים מעצבנים ללא כל שיק וסטייל; ובקרב סן רומאנו - תמונתו המפורסמת ביותר של אוצ'לו - לא הצלחתי לראות יותר מבליל של אבירים, סוסים ורמחים. התמונה האהובה עליי אז היתה תמונתו המפורסמת של ליאונרדו, המדונה של הסלעים, בה מוצגת מריה הקדושה כאשה צעירה, יפהפייה ועדינה על רקע הנוף הסלעי המאיים.

     

     

    ואז נכנסתי עם אבא שלי לפּינאקוֹטֶקָה די בּרֶרָה, הגלריה של האקדמיה לאמנות בּרֶרָה, שנמצאת בארמון מהמאה ה–17 במילאנו שבאיטליה, לשם נסע אבי עצמו בגיל 24 ולמד אמנות במשך חמש שנים. ואבא שלי עצר מול התמונה של מנטניה. נשימתי נעתקה. התמונה הזאת לא גדולה - משהו כמו 70/80 ס"מ - אבל הפצעים ברגליים של ישו הדמיעו לי את העיניים ונכנסו לי ללב. אבא שלי אמר שזה ציור פורץ דרך, נועז. שהקומפוזיציה שלו, הייחודית והראשונה מסוגה, נחשבת לציון דרך באמנות בזכות השימוש בפרספקטיבה. הוא הסביר שישו קצר ודחוס מדי, כך שהפרספקטיבה לא מושלמת, אבל הציור הזה הוא בהחלט הישג של התפישה האנושית. ודווקא הדחיסות הזאת, ידעתי, היא שמקנה לציור את הכוח הרגשי שלו, ממחישה את עוצמת הכאב והאובדן, עם הנשים המקוננות ברקע, והפצעים שמוטחים בעיני הצופים.

     

     

    בשנייה ההיא הבנתי, שהיוצרים שמסווגים היום תחת הכותרת הרנסאנס המוקדם, בעצם היו אנשים אמיצים הרבה יותר מהדור של גאוני הרנסאנס. הם מרדו במוסכמות של האמנות שנשלטה אז ברובה על ידי הכנסייה, יצרו אלטרנטיבות צורניות, רעיוניות ותיאוריות וסללו את הדרך לאמנים הנודעים שבאו אחריהם ושכבר פעלו באקלים פתוח הרבה יותר. פתאום ראיתי באור שונה את יצירות התקופה ההיא, סוף המאה ה–13 המאה ה–14 ומאה ה–15 באיטליה. מה שדימיתי קודם לכן לפרימיטיביות ולילדותיות נראו לי פתאום תיאורים אותנטיים ומלאי רגש והבעה, גם אם לא מושלמים מבחינה טכנית.

     

     

     

    ישו המת לא עזב אותי גם הלאה, ועורר אצלי סערה רגשית שלוותה בהמון שאלות. מה המשמעות של יצירה? האם יצירה טובה חייבת בהכרח לחדש? איך זה שדווקא יוצר זה ולא אחר שובר את המסגרות הקיימות בתקופתו? איזה מחיר משלם אדם כדי להיות פורץ דרך, כדי לפעול בניגוד למוסכמות? מהי המשמעות הרגשית של אינדיבידואליזם? האם כל יצירה בעלת משמעות כרוכה בכאב, בסבל? ואם כן, האם לא עדיף ליחיד לוותר על היצירתיות ועל החדשנות לטובת הקונפורמיות הברוכה, ההליכה בתלם, השקט, השלווה ואולי אף האושרשיביאו עמם?

     

     

    ישו המת ואבא שלי, ליוו אותי מאז גיל 17 - בו עמדתי לראשונה מול היצירה הזאת וסירבתי לזוז - ועד היום. אבא שלי, הפסל והמרצה לאמנות פנחס עשת, פרש מהחבורה הזאת בדיוק לפני שנה. השבוע מלאו שנה למותו, בגיל 71. 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (59)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/11/13 23:02:
      עוד מעט 7 שנים למותו של אביך.
        6/6/09 16:33:
      היחסים שלי עם אבא שלי היו מאוד אמביוולנטיים ומאוד טעונים בחייו. לאחר מותו, השלמתי איתו, וכמעט אין יום שאני לא חושבת עליו. אתמול דיברנו בארוחת הערב המשפחתית על קעקועים. אמרתי אין מצב למשל שאבא שלי היה מרשה לי לעשות נאמר מיקי מאוס על התחת, שזה דבר שרציתי לעשות - כי הוא היה אומר שאם אשמין והאוזניים של מיקי יהיו אליפסות במקום עיגולים, זה יהיה קטסטרופה. אבא שלי היה כל כך דעתן בעניין הצורני, שאפשר פשוט לדעת מה הוא היה חושב ומה הוא היה אומר על כל דבר - כאילו הוא עדיין חי. 
        6/6/09 15:04:


      אני משתתף בצערך על מותו בגיל צעיר יחסית. למרות שקצת באיחור וגם שנת האבל כבר חלפה. אבל הניסיון מלמד שאצל נשים שהיו קשורות מאוד לאבא שלהן שנת האבל נמשכת כשנתיים.

       

      [יש משהו מאוד חזק בין אבות לבת הבכורה שלהם. כך אמר לי מישהו מבוגר ממני כשנולדה בתי הבכורה לפני 6 שנים - הוא אמר לי (בספרדית): הבנות הן ברכה גדולה עבור אביהן, והדברים שלו הוכיחו את עצמם. (אני אומר בכוונה הוכיחו את עצמם, כי הדברים שלו הופנמו בי ועשו את שלהם, ואני מודה לאיש הזה, ששמו קרלוס, שלא אמר לי משהו מאוזן כמו 'הבת יכולה מצד אחד להיות ברכה גדולה לאביה, ומצד שני ... וכיו"ב.]

        1/11/08 22:19:

      נראה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ.....

      האהבה לאסתטיקה ואמנות והרגישות הענקית שלך הגיעו אליך מבית אבא, זה משהו שחודר לוורידים בלי שבכלל מרגישים.

      זוכרת את עצמי בכתיבת התזה, מתעסקת בדמות של לילית על אריה ופתאום נזכרת שאבא שלי כתב עליה מאמר ואני אומרת לעצמי: איפה הוא עכשיו....אם היה יודע, בטח היה מאושר.

      אוהבת מאוד את מנטנייה, בהזדמנות תציצי אצלי בפוסט: על אלוהים ושאר מציצים.

        31/10/08 10:53:


      היי,

       

      אם מקריות קיימת או לא זה נושא לפוסט אחר אולי.אבל כאשר קראתי בפוסט שלך את המילים "המדונה של הסלעים", עצרתי כדי להדליק את הטלויזיה ולהקשיב לחדשות. ומה המילים הראשונות שאני שומעת את הקריין אומר? לא תאמיני. "המדונה של הסלעים"......

       

        31/10/08 10:49:

      צטט: מירי דוידוביץ 2008-10-31 09:39:02

      הפוסט שלך גורם לי לחשוב -מה אני מלמדת את הילדות שלי?  איזה ערכים אני מעבירה להן?

       תשמעי, זה גם תלוי א רק בך, אלא גם מה הן מוכנות לקבל. אני כילדה, וגם היום, הייתי מאוד חקרנית ושואלת, ובעיקר בבעיות של מוסר - איך ראוי לחיות, מה ראוי לעשות. הילדים שלי - אי אפשר לומר שלא העברתי להם את זה. אני מדברת בעיקר על זה מאז שהיו קטנים, בכל ההקשרים - של אמנות, של תרבות, של היסטוריה, של פוליטיקה, של כלכלה. אבל הם לא היו חושבים על זה לבד. היום הם מודעים. לעומת זאת ההורים שלי מצאו בי קהל מאוד מתעניין וקשוב. גם בלעדיהם בלעתי המוני ספרים. אלפים. אני הגעתי למנטנייה אחרי השכלה אמנותית מאוד נרחבת שקיבלתי ללא קשר לאבא שלי - מספרים. הוא רק הפנה אותי, נתן לי כיוונים, ואני כבר המשכתי לבד. 

       

        31/10/08 10:44:

      צטט: אהוד-אמיר 2008-10-30 21:58:03

      פדיקור, הא?...

      עובדת על כולם בעיניים.

      את נשמה מלאת חכמה, מוח חוקר שיודע לעשות אינטגרציה של החוויה האמנותית לכדי תובנה והבנה רחבת היקף של עולמות שלמים. יכולת להיות מרצה לאמנות בעצמך.

      יא מוכשרת.

      אל תחזרי לפדיקור. העתיד שלך באמנות.

      אולי זו הפעם הראשונה שזכיתי להכירך באמת, וזכיתי להיות מסוגל להעריך אותך כערכך.

       

       אהוד, אני מתרה בך - אל תהרוס לי את התדמית שטיפחתי ברוב עמל!

       

        31/10/08 09:39:
      הפוסט שלך גורם לי לחשוב -מה אני מלמדת את הילדות שלי?  איזה ערכים אני מעבירה להן?
        30/10/08 21:58:

      פדיקור, הא?...

      עובדת על כולם בעיניים.

      את נשמה מלאת חכמה, מוח חוקר שיודע לעשות אינטגרציה של החוויה האמנותית לכדי תובנה והבנה רחבת היקף של עולמות שלמים. יכולת להיות מרצה לאמנות בעצמך.

      יא מוכשרת.

      אל תחזרי לפדיקור. העתיד שלך באמנות.

      אולי זו הפעם הראשונה שזכיתי להכירך באמת, וזכיתי להיות מסוגל להעריך אותך כערכך.

       

        14/9/08 09:14:


      פוסט מקסים.

      לא, לא מקסים...חכם, רגיש, שואל, רואה, מרגיש, חושב, נושם...

      כן, כן מקסים.

        26/8/08 23:12:

      על אבא שלי, בוויקיפדיה,

       

      פנחס עשת

      פנחס עשת (1935רומניה - 19 בנובמבר 2006) היה פסל ישראלי ומורה לפיסול.

      עשת עלה ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנותיו הראשונות בארץ התגורר בקיבוץ שדות ים שליד קיסריה. שנותיו בשדות ים חיברו אותו לים ולימאות, תחום בו עסק כתחביב עד ליום מותו.

      בשנות ה-50, למד פיסול תחילה בישראל ואחר כך באיטליה, אצל מרינו מריני. בשנת 1965 נמנה פנחס עשת על מייסדי קבוצת "10 פלוס", יחד עם רפי לביא והציג מיצירותיו בתערוכות עם הקבוצה. בשנת 1966 זכה בפרס דיזנגוף על תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב.

      רבות מיצירותיו הן פסלי מתכת גאומטריים בסגנון מופשט, אולם הוא פיסל גם בקרמיקה, שיש וחומרים אחרים. עבודותיו מוצגות, בין היתר, במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב.

      עשת היה פרופסור בבית הספר לאמנות בצלאל בירושלים וכן במכון אבני לאמנות. 

        2/12/07 10:44:

      ואני כלל וכלל לא שמתי ליבי לשיבוץ האומנותי.

      כל מה שראיתי הוא את יתמותך.

      אולי זה סוג של השלכה, לא יודעת, אבל נראה לי שיתמות היא יתמות והיא נטולת גיל.

      ועד שהלך, נראה שאביך היה נוכח ואוהב בחייך.

      אשרייך.

        29/11/07 20:09:

       

      זו לי הפעם הראשונה שקראתי משהו שלך...לומרלך ת'אמת ? אמנות אני אוהב, בעיקר מתקופה מאוחרת יותר המשוייכת לאימפרסטיוניסטים והלאה. לא הבנתי הרבה ממה שנאמר, רק הבנתי ששתיתי בצמא כל מילה, שאהבתי לקרוא שירה, ככה זה זרם... נפלא !

       

      ובקיצור, החלטתי לקחת אותך ברצינות רבה יותר ממה שתארת את את עצמך... :-)

       

      תודה עבור ההפתעה הנעימה, יקיר

        29/11/07 12:34:

      טוב את כל פעם מקגשת ומחדשת לי מחדש דברים חדשים ומחודשים

      כתיבתך יפה ומעניינת אף מרתקת

      תודה לך מיא

        29/11/07 12:33:

      מעניין החיבור שנוצר אצלך בתודעה בין אבא שלך לבין ישו, הדמות והציור. מצד אחד, כאב וסבל, מצד שני המיוחדות פורצת הדרך. וטוב מאוד שלמיוחדות מוצמד תג מחיר גבוה, בלי סיילים ובלי סוף עונה ובלי עשה מנוי לעיתון קבל מיוחדות בעשרים ותשע תשעים המבצע בתוקף עד סוף החודש בלבד.

       

      (אצלי, אגב, אבא שלי מתחבר לכלובים של הבקבוקים הריקים).

        28/11/07 23:34:

      הי מיא,

      אני חושבת שנון-קונפורמיזם הוא האושר האמיתי.

      להיות ייחודי, להיות מי שאתה באמת, להעז לוותר על הרדיפה אחר האושר למען הרדיפה אחרי משהו יותר חשוב ופחות ניתן להגדרה - נשמע לי יותר קרוב למטרה האמיתית של החיים. ומי שמתקרב למטרה האמיתית, אושרו כנראה חורג מסך כל האורגזמות והדרינקים שהיו לו בחייו.

       

        28/11/07 05:51:
        טור חכם ויפה ועצוב. תשועות ונחמות לך. ותודה.
        27/11/07 12:53:

      חייבת חייבת חייבת לך כוכב

      אחזור

      תרשמי לי את הששה עשר, לא הכבש, הכוכב

       

      רונית

        27/11/07 12:04:
      אהבתי, תודה
        26/11/07 13:36:

      מעניין. תודה.

      עולם האמנות חסום לגמרי לגבי.

      הייתי מה זה שמח לאיזה "אמנות for dummies".

      אני זוכר שהייתי במוזיאון (בפריז?) שהציגו פיקאסו

      והייתה שם כיתת ילדים עם מדריכה

      וכה קינאתי בהם.

        25/11/07 17:17:

      מיא יקרה,

      יופי של פוסט ,את פשוט מעשירה אותנו..

      אשרייך שהיה לך אבא מפרה ופורה,

      התפוח לא נפל רחוק מהעץ..

      שלא תדעי עוד צער..

        25/11/07 11:15:

      קפסולת האינטליגנציה היומית שלי

      בבליל הנונסנס שמתרחש כאן

      נשיקות וחיבוקים.

      בזכותך אני מסתכל על תמונות ולא מרפרף

      אשרייך. 

        25/11/07 09:01:
      מרגש
        25/11/07 01:08:
      אכן, אבי גמל אותי גם מההתנכרות לאמנים של ימי הביניים. למרות המוסכמות והצורניות והתוכניות, הוא לימד אותי לזהות גם אצלם את הניצוצות הייחודיים שהבליחו פה ושם על רקע עבודת הפועלים שלהם. 
        25/11/07 01:00:

      את יודעת, כשקראתי את הפוסט המקסים שלך, נזכרתי, שלי קרה דבר דומה עם אמני ימי הבניים שבטיפשותי כי רבה חשבתי שהם פשוט לא יודעים לצייר. לקח לי הרבה זמן להבין מהי גדולתה של אמנות סימבולית ולחוש הזדהות איתם כפועלת אל פועלים בשירות התוכן.  לא מיד ולא בקלות התאהבתי, אבל דווקא אהבה זו  היא חזקה במיוחד.

       

      יפה מאוד מאוד.

      בתוך שאר אבלי מילאנו ופירנצה תנוחמי.

        24/11/07 22:15:
      והכוונה מיאיהההההההההההההה, תודה.
        24/11/07 22:14:
      מאאאאאאאאאאיה.תודה.
        24/11/07 21:52:

      מיא יקרה

      איזה כייף שהיה לך אבא מופלא שכזה שידע להעשיר אותך כל כך, ואיזה כייף לו שהבת שלו ידעה להכיל את מה שהעניק לה. יפה שאתה משתפת אותנו בזה.

        24/11/07 19:21:

      מיא ...את מיוחדת מאוד !

      ממתין לכל פוסט שלך

      מחפש את הזמן המתאים ביותר לקרוא

      קריאה ראשונה ברפרוף

      אח"כ מעמיק ומרותק

      את משלבת יפה מאוד את האומנות

      עם סיפורים אישיים משלך

      אני לא חסיד של אומנות אבל הכנסת בי עניין

      לנושא האומנות

      למדתי ממך אישה יקרה

      אני יודע שעוד אלמד בהמשך

      הסיום היה מרגש מאוד

      מודה לך על הכל

      ואת באמת ...אישה מיוחדת !!!

        24/11/07 18:39:

      מקסים

      קבלי ירוקון

      מזכיר לי דבר מה בהתפתחות של הפיזיקה

      גלילאו היה אבי התורה ולמרות זאת ניוטון קיבל את התואר

      הוא הכין לו את הקרקע

       

        24/11/07 17:12:

      מרגש ומקורי כרגיל.

      גם זכרון, גם אזכרה וגם סוג של הנצחה

      *

        24/11/07 17:04:

      חזרתי וקראתי לעומק,

      פוסט מאלף...

      משתתף בצערך.

        24/11/07 16:56:

      עכשיו אני מבינה מאיפה באה לך האהבה לאומנות.

      אשרייך שזכית לאבא כזה.

      הארת את עיני והשכלת אותי.

      לו הייתי עכשיו במוזיאון,

      קרוב לוודאי, שהייתי עוברת הלאה.

      את גרמת לי לעצור שניה, להתבונן ולשים לב לפרטים.

      וכמו שכתב יפה האזרח שמנגד

      " קירבת נשמה מבולבלת אחת אל האומנות..."

      ....קירבת נרבה יותר מאחת.

      תודה *

        24/11/07 14:24:

       

      מיא, גם אני כתבתי על אבי המת. ועל הזכרונות. זה היה לפני כחודשים, כאשר מלאו 25 למותו בגיל כה צעיר. וגם אני, כמוך, נפעמתי מגילויי החום והאמפתיה כאן בקפה הזה. לפעמים אנחנו מקבלים אהבה וחיזוקים מאנשים שמעולם לא הכרנו, אבל איכשהו נגענו בהם במקום כלשהו. והם יודעים להחזיר לנו משהו.

      וגם את נגעת לי. באותו העצב (עצב במובן עצבות וגם עצב במובן עצבים) בדיוק.

      ומאז שזה קרה, לפני 25 שנה, אני החלטתי שהדרך היחידה לזכור ולכבד - היא לחיות את החיים במלוא העוצמה, יומיום, ולמצות אותם עד תום. ויש לי תחושה שאת נמצא באותו המקום בדיוק

        24/11/07 13:58:

       

      צטט: מיא 2007-11-24 12:27:23

      תודה לכולכם על תגובותיכם מחממות הלב.

      אז בגלל שבעצם כולכם חיזקתם ותמכתם ואהבתם, אחרוג הפעם ממנהגי ולא אענה לכל אחד בנפרד, אלא פשוט אכתוב תודה. תודה לכולכם שנכנסתם לחיי. חודש וחצי שאני בקפה וגיליתי כאן עולמות חדשים של עניין ושל רגש ושל חום ושל אנושיות.

      את אוצר, והאינטרנט הוא ככר העיר החדשה-ישנה, יש לי מכאן הרבה נכסים-לבביים מהעשור האחרון, וזו הזדמנות להצטרף לתודה שלך ככה בגדול, לשלוח אותה ליקום הוירטואלי.
        24/11/07 13:19:

      ולדפנה - זכויות התרגום לקזחית נרכשו כבר לדאבוני, אבל תוכלי לרכוש את הזכויות להולנדית.

        24/11/07 13:18:

      אני רק מקווה שכל מצב הרוח הפייסני והמנחם שאופף אותי עכשיו לא באמת ירפא את לבי השחור משחור,

      מיאוש........ את לא באמת חושבת שאנחנו קונים את ההתנצלות הזאת

      עכשיו משהתגלתה האמת מתחת לפדיקור המניקור ושאר הממתקים

      שוכנת לה לבטח נפש עם המון צדדים :))

      האמת שחור דווקא הולם לך- אבל יודעת שאת חושבת שצבעוני יפה יותר וכן יש כאן תרתי!!!

      יודעת מה, המשמעות של חברים, אפילו פה היא לאהוב אותך על כל גווניך

      ובחיי לא ידעתי ששחור יכול להעיר ולהאיר כל כך!!!

      נשיקות

       

       

        24/11/07 12:27:

      תודה לכולכם על תגובותיכם מחממות הלב.

      באמת סטיתי לשנייה ממחוזות הזארה והפדיקור, אבל אני מבטיחה לחזור בהקדם לסורי ולכתוב על השטויות שאני מבוססת בהן בדרך כלל.

      פשוט באמת השבוע מלאו שנה למותו של אבא שלי ונזכרתי בו ובכל מה שנתן לי, וגם לאחרונה בגלל קפה דה מרקר ובגלל שהרגשתי מן לחץ ציבורי כזה לכתוב רק על נושאים שמחים ופאן ולא פוסטים של דיכאון, יצא לי לחשוב קצת על המשמעות של הדברים ומאיפה הכל התחיל ומה הקשר שלי לאמנות ולמה זה כל כך חשוב לי ונוגע בי.

      אז בגלל שבעצם כולכם חיזקתם ותמכתם ואהבתם, אחרוג הפעם ממנהגי ולא אענה לכל אחד בנפרד, אלא פשוט אכתוב תודה. תודה לכולכם שנכנסתם לחיי. חודש וחצי שאני בקפה וגיליתי כאן עולמות חדשים של עניין ושל רגש ושל חום ושל אנושיות.

      אני רק מקווה שכל מצב הרוח הפייסני והמנחם שאופף אותי עכשיו לא באמת ירפא את לבי השחור משחור, כי אז אני עלולה לכתוב רק שירי אהבה טיפשיים ומשעממים כפרוסת לחם אחיד במרגרינה, ואתם תצטערו על היום שבו ליטפתם מטפורית את ראשי העצבני.

        24/11/07 10:47:

      כמו שאמרתי, יהיה נחמד אם תיצרי בלוג משלך על אמנות ותרביצי בכולנו תורה.

      קראתי ונהניתי. נחמד שאת מגלה פה צד שלך שאנשים עוד לא מכירים.רוצה עוד.

        24/11/07 10:03:

      היי מיא היקרה  המכה הבלתי מעורערת תמים

      בקר טוב

       

      קודם כרגיל יש לך את היכולת לעניין ולרתק ולא משנה באיזה תחום בחרת להרחיב

      את כזאת מה לעשות .

      הפוסט מעניין , אני ממש משכילה ממך ומעניקה לך נקודות זכות על כך.

      השאלות ששאלת בסוף הן פשוט מצוינות

      לדעתי וזו דעתי בלבד על יצירת אומנות להיות חדשנית ובועטת כדי לפרוץ דרך ,

      , הכל מתחבר יחד , אני יותר מחוברת לעולם המוסיקה אבל לאורך השנים אנחנו רואים שכל הגדולים שמוסומנים כפורצי דרך העיזו לעשות משהו שאף אחד אחר לא עשה לפניהם , המוסיקה שלהם גם מרגשת כי היא אחרת.

      כל מי שאמר מה שיש לו וניגן מה שיצא ממנו , נחשב מחמת המוקצה בהתחלה:

      חיפושיות , בעטו נגעו ופרצו. ג'ימי הנדריקס בעט נגע ופרץ, הDOORS בעטו נגעו ופרצו

      ועוד ועוד ועוד ....

       

      בעיניי כיוצרת מוסיקלית ומשוררת, יצירה צריכה להיות : פורצת, מרגשת, נוגעת ואם היא שלך באמת לאנשים יהיה קשה לעמוד מנגד ולא להגיב , אם באהבה ואם בשנאה

      כי חכמים אמרו לפני אם הצלחת לעורר בקהל תגובה של רגש כל שהיא עשית משהו.

       

      תודה על פוסט מקסים

      ותודה לאבא שלך (אי שם בעולם שכולו טוב)

      שיצר מפרי חלציו בריאה מדהימה שכמוך.

       

      יום נפלאמחייך

        24/11/07 10:01:

      משהו מדהים קורה לי בבלוג שלך.....

      אני שסולד מאמנות כמו מאש....שזרק לא אישה אחת מחייו עקב שוטטות יתר בגלריות אירופאיות ,

       אני שהדבר הקסום בעיניי במוזיאון ואן גוך היו האריזות המשולשות של הרפרודוקציות,

       אני שמצייר איש ועץ בדיוק מאותם אלמנטים רק הפוך.....כן אני...

      פתאום קורא בשקיקה כל מילה...

      מביט ..

      משתומם...

      נפעם..

      מתרגש..

      ..לפתע רואה שיש גם דקויות בציור...אשכרה כמו כתיבה.......איזה יופי אני ממלמל לעצמי בתמימות עם כל פוסט שלך.......

      מיה....התאהבתי.....

      .את את שלך בעולמי הצר עשית...קירבת נשמה מבולבלת אחת אל האמנות.....::):):)

        24/11/07 09:18:

      סליחה יקירתי, אבל אני חייב לציין שאני, איך לומר זאת, מאוכזב קלות מהפוסט הזה.

       

      לפי הרשום בכרטיסך ציפיתי להגיגים עמוקים בנושאי צבע הלק והליפסטיק, ולא צבע על קנווס כזה או אחר.

      ציפיתי לפיסול בציפורניים, ולא בשיש, ותובנות אינטלקטואליות על מכוני כושר נוצצים והמחיר הפיזי ריגשי וגופני אותו הם גובים מבן האנוש, או על האושר הכרוך בנסיעה במרצדס שזה עתה יצאה מהניילונים.

       

      תחת זאת אני רואה שאלות כבדות משקל, מטרידות מנוחה, של אדם חושב, יוצר, מתלבט.....

       

      את מבינה את אכזבתי?

       

      מקווה שתשובי לאיתנך במהרה, ותוכלי לחזור לשאלות האמיתיות אותן את ודאי מלבנת עם ליליה, הפדיקוריסטית הנאמנה שלך.

       

      שבת שלום, מיא יפה.

       

       

       

        24/11/07 02:33:

      איזה כייף לקרוא עוד פוסט נהדר שלך שהוא מלא רגש... היצירה  אכן מדהימה, כמו גם הרגש שהיא מעלה בך, הרגש הקושר אותך אביך האומן ז"ל ליצריה שמביעה היטב את הצער. ליבי איתך, ועם אנדריאה מנטניה, בעת שצייר את היצירה, על מותו של האלוהים לטוב ולרע..

        24/11/07 01:59:

      מיא, את כרגיל מוציאה שם טוב לבלוג שלך, ולמדיום בכלל. חכמה ומחכימה ונוגעת ומעוררת התפעלות. אשר לשאלות ששאלת בפוסט - אין כנראה תשובה טובה לשאלתך האם יצירה טובה חייבת לצאת מתוך כאב וסבל, אבל הסטטיסטיקות שדומות להן פעם ציטטת לי מראות שיש נטייה לכך. בקרב משוררים למשל, רבים מהם מבתים הרוסים, היסטוריה אישית בעייתית, בעיות נפשיות ושיעורי התאבדות  גבוהים יותר. זהו אולי המובן האולטמטיבי של מושג הצדק הפואטי: איך אלוהים מחלק בין בני האדם את חסדיו.  ותודה שנענית לי.

        24/11/07 01:09:

      את טובה במילים

      אך גם באמנות

      כך מתברר

      שורשים חזקים

      למרות הרוח

      וזה בגללו

      שאלות קשות

      תשובות יש,

      לא יפות

      לפעמים,

      כדי לחיות

      צריך למות

                     ... מבפנים

        24/11/07 01:06:
      ריגשת אותי מאוד...
        23/11/07 23:23:

      פוסט יפה ומחכים.

      תודה.

        23/11/07 23:13:

      וכיכבתי כמובן :)

        23/11/07 23:12:
      את יודעת, מותק, פרידה מאבא (לא משנה מי הוא היה וכמה אבא היה בו), היא סוג של לקיחת מושכות על עיבוד החוויה מכאן והלאה. (שלי מת לפני שנתיים,מכירה). חלק מזה - By proxy, באמצעות חוויות מכוננות עם קשר אסוציאטיבי אליו. זה פוסט נהדר בעיני, גם כי אֲת וגם כי זה זֶּה.
      תודה לך מיא. הלוואי והיו לי תשובות.
        23/11/07 22:46:
      פוסט נפלא מיא. כבוד. יצירה אמיתית צריכה... מממ... בפשטנות, לרגש אותך. יצירה אמיתית מרגשת גם את האדם הפשוט שאינו "מבין" באמנות. כמו יין טוב כמו כל דבר טוב
        23/11/07 22:44:
      קצת דומה בזווית הזו לשחקן המצוין יאן מקלן ("דדווד". המלצה יותר מחמה).
        23/11/07 22:42:

      טור משכיל בקפה - לקחתי סמים הלוצינוגניים?

      יפה מצדך, באמת.

       

      ומסכן ישוע, כנראה היה חולה - יש לו כיבים בידיים וברגליים.

        23/11/07 22:42:

       

      צטט: ronb 2007-11-23 22:27:53

      אח...מיא מיא,

      מורה פרטית לאמנות :)

      עברתי ברפרוף, אני אעמיק יותר בפוסט מחר..

       

      רון

      הלו הלו רון..הייתי פה לפניך.

      היא שלי לא שלך.

       

      ובקשר לשאלה שהעלית באשר למה מניע יצירה אני חייבת להעביר לך את הלינק הבא, שהתפרסם כאן לא מזמן והוא הד לדיון שהחל בכלל במקום אחר ברשת...

       

      ואני יודעת מקרוב, שלאביך יש נחת. איך?  תראי אותך.

        23/11/07 22:35:

      שמחה לקרוא פוסט אישי, מעניין וכתוב היטב. רוצה את זכויות התרגום לקזחית.

       

        23/11/07 22:27:

      אח...מיא מיא,

      מורה פרטית לאמנות :)

      עברתי ברפרוף, אני אעמיק יותר בפוסט מחר..

       

      רון

        23/11/07 22:26:

      תודה  על  הפוסט מיא

      שיתפת  בהגיגייך  והשכלת  ...

       

      ושלא תדעי צער

       

       

      סופ"ש  נהדר

      נשיקהמגניב

        23/11/07 22:14:

      האם יצירה טובה חייבת בהכרח לחדש? ממש לא

      יצירה טובה צריכה לרגש, לגעת, לגרום לקורא להרגיש כאילו הוא יצא מסרט מדהים ועדיין מושפע מהתמונות שראה..

      לדעתי הציירים הגדולים ביותר יצרו בתקופת הרנסאנס המוקדמת

      ועד היום לא קם הדור שיכול להשתוות אליהם..(דעתי בלבד כמובן)..

       

      מעניין ומרתק הפוסט שלך מיא

      שבת נפלאה :)