יש אנשים, שזכרונות הילדות שלהם נושאים אותם לאבא שלימד אותם לרכוב על אופניים, או שהניף אותם על כתפיו בבית הכנסת בשמחת תורה. כשאני נזכרת באבא שלי, אני רואה מולי את ישו המת. לא סתם את ישו המת, אלא את זה למעלה, בציור של האמן האיטלקי בן המאה ה–15 אָנדרֵיאָה מָנטֶניָה.
לפני שאבא שלי לקח אותי לראות את הציור הזה, כבר היכרתי מספרי אמנות את יצירתם של ציירי הרנסאנס המוקדם באיטליה, כמו מנטניה, מאזאצ'וֹ ואוּצֶ'לוֹ - ולמען האמת לא ממש התלהבתי. אחרי הנושאים השבלוניים וההעמדות הקפואות שאיפיינו את הציירים בימי הביניים, נראו לי יצירותיהם של מי שהקדימו את הגאונים הגדולים של הרנסאנס, כמו ליאונרדו, מיכלאנג'לוורפאל, פרימיטיביות וילדותיות. באדם ובחווה המככבים בציור המפורסם של מאזאצ'ו, הגירוש מגן עדן, ראיתי לא יותר משני בכיינים מעצבנים ללא כל שיק וסטייל; ובקרב סן רומאנו - תמונתו המפורסמת ביותר של אוצ'לו - לא הצלחתי לראות יותר מבליל של אבירים, סוסים ורמחים. התמונה האהובה עליי אז היתה תמונתו המפורסמת של ליאונרדו, המדונה של הסלעים, בה מוצגת מריה הקדושה כאשה צעירה, יפהפייה ועדינה על רקע הנוף הסלעי המאיים.
ואז נכנסתי עם אבא שלי לפּינאקוֹטֶקָה די בּרֶרָה, הגלריה של האקדמיה לאמנות בּרֶרָה, שנמצאת בארמון מהמאה ה–17 במילאנו שבאיטליה, לשם נסע אבי עצמו בגיל 24 ולמד אמנות במשך חמש שנים. ואבא שלי עצר מול התמונה של מנטניה. נשימתי נעתקה. התמונה הזאת לא גדולה - משהו כמו 70/80 ס"מ - אבל הפצעים ברגליים של ישו הדמיעו לי את העיניים ונכנסו לי ללב. אבא שלי אמר שזה ציור פורץ דרך, נועז. שהקומפוזיציה שלו, הייחודית והראשונה מסוגה, נחשבת לציון דרך באמנות בזכות השימוש בפרספקטיבה. הוא הסביר שישו קצר ודחוס מדי, כך שהפרספקטיבה לא מושלמת, אבל הציור הזה הוא בהחלט הישג של התפישה האנושית. ודווקא הדחיסות הזאת, ידעתי, היא שמקנה לציור את הכוח הרגשי שלו, ממחישה את עוצמת הכאב והאובדן, עם הנשים המקוננות ברקע, והפצעים שמוטחים בעיני הצופים.
בשנייה ההיא הבנתי, שהיוצרים שמסווגים היום תחת הכותרת הרנסאנס המוקדם, בעצם היו אנשים אמיצים הרבה יותר מהדור של גאוני הרנסאנס. הם מרדו במוסכמות של האמנות שנשלטה אז ברובה על ידי הכנסייה, יצרו אלטרנטיבות צורניות, רעיוניות ותיאוריות וסללו את הדרך לאמנים הנודעים שבאו אחריהם ושכבר פעלו באקלים פתוח הרבה יותר. פתאום ראיתי באור שונה את יצירות התקופה ההיא, סוף המאה ה–13 המאה ה–14 ומאה ה–15 באיטליה. מה שדימיתי קודם לכן לפרימיטיביות ולילדותיות נראו לי פתאום תיאורים אותנטיים ומלאי רגש והבעה, גם אם לא מושלמים מבחינה טכנית.
ישו המת לא עזב אותי גם הלאה, ועורר אצלי סערה רגשית שלוותה בהמון שאלות. מה המשמעות של יצירה? האם יצירה טובה חייבת בהכרח לחדש? איך זה שדווקא יוצר זה ולא אחר שובר את המסגרות הקיימות בתקופתו? איזה מחיר משלם אדם כדי להיות פורץ דרך, כדי לפעול בניגוד למוסכמות? מהי המשמעות הרגשית של אינדיבידואליזם? האם כל יצירה בעלת משמעות כרוכה בכאב, בסבל? ואם כן, האם לא עדיף ליחיד לוותר על היצירתיות ועל החדשנות לטובת הקונפורמיות הברוכה, ההליכה בתלם, השקט, השלווה ואולי אף האושרשיביאו עמם?
ישו המת ואבא שלי, ליוו אותי מאז גיל 17 - בו עמדתי לראשונה מול היצירה הזאת וסירבתי לזוז - ועד היום. אבא שלי, הפסל והמרצה לאמנות פנחס עשת, פרש מהחבורה הזאת בדיוק לפני שנה. השבוע מלאו שנה למותו, בגיל 71.
|